אמא של מתבגרים

"לך לשלום חג הסוכות, בוא בשלום חג המצות".

כך שרו במוצאי חג הסוכות בבית הכנסת הצפון אפריקאי איפה שזיס מתפלל. אני מתארת לעצמי שיש אנשים שיגידו: "רגע, תנו לנו קצת מנוחה אחרי החג הזה לפני שאתם מכניסים אותנו כבר לחג הבא" ואפשר להבין את התגובה הזאת. אני דווקא אוהבת את תחושת ההמשכיות של גלגל השנה היהודי.

החגים הסתיימו ומחר חוזרים לעבודה. הייתי שמחה לעוד שבוע חופש. לא מתגעגעת לעבודה, לפקקים, ללוח זמנים לוחץ, לקום לפי השעון ולא לפי הרצון. היה לי חג מאד נחמד וחבל שהוא נגמר. לא עשיתי הרבה, יותר נכון לא עשיתי כמעט כלום. אפילו עם הבישולים לא השתוללתי ואיפה שיכולתי עשיתי לעצמי חיים קלים ולא בישלתי שום דבר מסובך.

בעיקר ישנתי, המון. הייתי מאד עייפה ולחוצה לפני החופש ואצלי התרופה הכי טובה היא שינה. גם לא היו לי אמביציות לטייל. לא יכולתי אפילו לחשוב על לנסוע בכבישים הפקוקים למקומות העמוסים של חול המועד. זה לא פשוט לוותר על טיולים, מכיוון שבעצם רק בחול המועד וביום העצמאות אנחנו יכולים לטייל ואז אין חשק לטייל, כי כל הארץ פקקים פקקים. הכי רחוק שהגענו היה קריית יערים, יישוב ליד אבו גוש, כדי לבקר משפחה שבאה מחו"ל לחג.

היו לנו 2 שמחות גדולות החג. אחת לאומית, חזרתו של גלעד שליט הביתה, ואחת פרטית, בניית סוכה על המרפסת שלנו, אחרי 3 שנים שהיינו בלי סוכה משלנו והתארחנו אצל אחרים או נסענו לחג למלון. תמיד אהבתי את חג הסוכות בישראל, אבל בשנים שלא הייתה לנו סוכה החג היה עצוב. זיס לא שם פירור בפה מחוץ לסוכה ולהיות תלויים בטובות של אחרים זה לא נעים.

גרנו שנתיים בשכירות בדירה בלי מרפסת ושנה שעברה גם בדירה שלנו המרפסת לא הייתה גמורה. הסיפור הזה גרם לנו (ועוד גורם לנו) להרבה עגמת נפש. מלכתחילה בתכנית שהוגשה על ידי האדריכל לעירייה הייתה צריכה להיות לנו מרפסת בעומק של 2.5 מ"ר, שזה יופי. אבל בשלבי הבנייה הסתבר שהאדריכל טעה ושיש לנו מרפסת רק בעומק של 1 מ"ר. בגלל שהמרפסת עקומה אז בצד אחד יש לנו 1.20. אחרי שהטעות התגלתה לא סיימנו לבנות את המרפסת, כי ניסינו לשכנע את השכנים לאפשר לנו להוסיף עוד חצי מטר, כך שהמרפסת תהיה בגודל סביר.

לעירייה לא הייתה התנגדות, אבל 2 שכנים סירבו בתוקף לאפשר זאת. כבר כתבתי שיש לנו שכנים מהגיהינום, נכון? מדובר ב-2 שכנים מתחתינו שהשתלטו בצורה לא חוקית על השטח המשותף כדי לבנות לעצמם חצרות, אבל הם התנגדו שנוסיף חצי מטר בצורה חוקית למרפסת שלנו! תאמינו לי, זה לא היה מפריע להם בכלל ודי ברור שהם ניסו לסחוט מאיתנו כסף. מדובר באנשים אלימים שלא כדאי להתעסק איתם.

אחרי שהתברר לנו שאין סיכוי שיסכימו, סיימנו לבנות את המרפסת בקיץ ובנינו סוכה צרה על השטח שיש. יצאה סוכה חמודה ואפילו אירחנו בה משפחה וחברים. היה צפוף, אבל היה שמח כי כל כך הערכנו שיש לנו סוכה משלנו. הרי ההצטופפות הזאת היא חלק מחוויית הביחד בסוכה. איך אמרתי לאורחים שלנו: "אם יש מקום בלב אז יש מקום בסוכה".

אני מאחלת לכם, לפי המסורת שלי, A gitten winter – חורף טוב, הרבה בריאות וממחר דיאטה.

הצטברו לי חוויות תיירותיות בשבועיים האחרונים מתל אביב, גם למקומיים וגם לתיירים.

החוויות התחילו בתל אביב עם ההשתלמות השנתית של עובדי הספרייה. כנראה שאנחנו עוד בטראומה מהביקור בכלא איילון, אז התכנית הייתה השנה על טהרת הרגוע והנעים. למי שמתעניין, שמעתי שהפסיקו את הביקורים בכלא עקב החלפת כוח אדם ושינוי תפיסה.

החוויה התל אביבית המשיכה עם שהייה במלון על חוף הים במשך חג הסוכות. הצטרפנו לאחותי וגיסי שבאו מאירופה כדי לעשות את החג בישראל. אינני זוכרת מתי בפעם האחרונה חגגתי חג עם אחותי, אבל זה היה לפני המון שנים. נהניתי מכל רגע איתה, חבל שזה עבר כל כך מהר.

התעצבנתי על חוסר הארגון במלון, במיוחד בכל מה שהיה קשור לסוכה. הרי הסיבה העיקרית שנסענו למלון היה העדר סוכה בבית. אפשר להגיד שבמלון עשו כמיטב יכולתם לשכנע את האנשים לא לאכול בסוכה. חוץ מאשר בערב חג ובערב שבת, שהיה מצוין, בכל הארוחות האחרות הסוכה הגדולה הייתה סגורה ופתחו רק סוכה קטנה ומצ'וקמקת (וחמה כמו סאונה) ליד הבריכה. יתרה מזו, את האוכל הגישו רק בחדר האוכל וכל מי שרצה לאכול ארוחת בוקר בסוכה נאלץ ללכת עד לחדר האוכל לבד כדי לקחת משם את האוכל ולהביא אותו בכוחות עצמו לסוכה. היו שם אנשים מבוגרים שהלכו עם מקל הליכה וממש בקושי החזיקו את עצמם שהיו צריכים גם להחזיק צלחות עם אוכל וללכת ככה עד לסוכה. ממש בושה!

על הכול כיפר הים. איזה ים, איזה חוף, איזה שקיעות, משהו לא מהעולם הזה.
כמעט הייתי מוכנה לעזוב את ירושלים בשביל הים הזה. הוא היה נקי, בטמפרטורה נעימה עם גלים קטנים, לא התחשק לי לצאת משם. אני כבר מתגעגעת אליו.

מומלץ בתל אביב:

הטיילת – כל כך נעים לטייל שם בגלל הרוח הנעימה וריח הים. אם מישהו ראה כמה משוגעים בבגדי שבת מטיילים ליד חוף המציצים בשבת האחרונה, אז ראיתם אותנו.
נמל תל אביב הישן – מקום קסום. לידיעת אוכלי הכשר – בית הקפה café cafe נהפך לכשר למהדרין.
סיור מודרך בבית המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. הבית עבר שיפוץ יסודי והסיור היה מרתק בזכות המדריכה יהודית שהייתה מצוינת.
בית העיר הישן. גם כאן יש סיור מודרך, תערוכת תמונות וסרטון מאד מוצלח על תולדות העיר תל אביב.

אכלנו ב-2 מסעדות כשרות מומלצות. ליליות ומיתוס

בליליות כדאי לאכול לא רק בגלל האוכל אלא גם בגלל המיזם החברתי.
"במסגרת הפרויקט מוכשרים בני הנוער למקצוע הטבחות. בשיתוף עם עמותת עלם, העמותה לנוער במצבי סיכון, מסעדת ליליות מכשירה ומעסיקה כל שנה  כ - 15 בני נוער אשר רוכשים הדרכה, ליווי ותעסוקה לתקופה של עד שנה וחצי."

לא מומלץ:

תערוכת הרהיטים 2010 - בשנה שעברה ביקרנו בתערוכת הרהיטים וקנינו מיטות ושתי כורסאות טלויזיה. מאז יצא לנו לבקר בהרבה חנויות רהיטים וצברנו ניסיון. חזרנו לתערוכה במוצ"ש כדי לחפש שולחן מטבח ושולחן קפה ומאד התאכזבנו. לא מצאנו כלום. המחירים מאד גבוהים וההנחות אינן הנחות. נראה שהחנויות מעלים מחירים לפני התערוכה כדי כביכול לתת הנחות ביריד. הרבה חנויות לא מציגות שם ובעיקר יוצרים לחץ פסיכולוגי על האנשים.

מאד לא אהבתי שחייבים לעבור דרך כל הביתנים כדי להגיע ממקום למקום בגני התערוכה. סגרו את כל המעברים האחרים, מה שאילץ אותנו לחזור דרך כל הביתנים שכבר ביקרנו בהם כדי להגיע ליציאה ממנה נכנסנו כדי להגיע למכונית. אנשים שחיפשו קיצורי דרך ממש נתקעו ליד גדרות גבוהות ונאלצו לחזור את כל הדרך אחורה כדי למצוא פתח לצאת ממנו.

"העולם של מיכל נגרין", סיור מודרך במרכז המבקרים של מיכל נגרין. כולל בית החרושת, חנות עם מיטב עיצוביה  ובית-קפה "מנוגרן". הסיור בתשלום ואין הנחה בחנות המפעל. מרוב מתיקות בא להקיא. (אמנם בבת ים, אבל בכל זאת מספיק קרוב לתל אביב כדי להיכנס לפוסט הזה)

מועדים לשמחה וחג שמח.