אמא של מתבגרים

הקדמה:

הדפסה עיוורת בשתי ידיים זה הדבר הכי פרקטי שלמדתי בחיי.

הקלדה ביד אחד בלבד, מה שאני עושה עכשיו, מעייפת פי אלף.

מסקנה: כאשר הקב"ה ברא אותנו עם שתי ידיים הוא ידע שיום אחד האדם ימציא את המקלדת.

אתמול חזרתי לעבודה, למרות שהיד עוד לא בסדר, כי ביום ה' אני מלמדת 2 קורסים. לא רציתי שיפסידו שיעור בסמסטר שגם ככה מאד קצר בגלל כל החגים הנופלים בו. מה שכן, הייתי צריכה לשנות את שיטת ההוראה שלי כדי להתאים אותה למצב הנוכחי. מסתבר שזה היה שינוי מבורך שאני מתכוונת לאמץ גם בעתיד.

בדרך כלל אני משתלטת על כל המחשבים בכיתה ומדגימה את מה שאני מלמדת, כך שכל הסטודנטים יכולים לראות את מה שאני עושה. אחר כך אני נותנת להם לתרגל את הנלמד, כי בלי לתרגל אי אפשר ללמוד את החומר.

חסרונות השיטה: אני עובדת קשה והסטודנטים מפטפטים, משחקים עם הסלולארי, סורגים או סתם נרדמים וכאשר הם צריכים לתרגל לא זוכרים מה לעשות. אני קצת מגזימה, אבל הבנתם את הרעיון וגם קראתם כאן מספיק פוסטים איפה שאני מקטרת על ההתנהגות של הסטודנטים.

אתמול, בגלל שלא יכולתי לכתוב על הלוח או להקליד, אימצתי שיטות אחרות. בשיעור אחד נידבתי סטודנטים לכתוב במקומי על הלוח, כאשר נתתי להם הוראות מה לכתוב. הם היו ממש חמודים ושיתפו פעולה יופי. שאר הכיתה כנראה נהנה מהגיוון והיו ערניים, למרות החומר הדי משעמם. הסברתי באופן תיאורטי על אסטרטגיות חיפוש במאגרי מידע, כדי להביא את כל הכיתה לרמת ידע אחידה, לפני יישום החיפושים במאגרים השונים.

בקורס השני, איפה שהייתי צריכה להדגים בהקלדה מה לעשות, ביקשתי מכולם לפתוח את התוכנה במחשב שלהם ולעשות לבד את מה שאני בדרך כלל מראה, לפי ההוראות שלי, ותוך כדי נתתי הסברים. זה היה להיט! כולם היו מעורבים, הייתה התלהבות ואף אחד לא נרדם (בין שתיים לארבע, שעות קשות להתרכז). הכי חשוב, נראה לי שכולם למדו והפנימו את החומר הרבה יותר טוב מאשר בשיטה הקודמת.

אני מתכוונת להמשיך ללמד בשיטה הזאת גם אחרי שהיד תבריא בע"ה ואני מקווה שהתוצאות ימשיכו להיות טובות. ימים יגידו...

השבת שבת הגדול, אז שתהיה לכם שבת שקטה לפני הבלגן של ליל הסדר.

נ.ב. תודה רבה לכל המגיבים בפוסט הקודם, חיממתם לי את הלב.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בסמינר לוינסקי בשם "כנס טכנולוגיה ומדיה בשירות החינוך".  

על פי הכתוב באתר הרציונל של הכנס הוא:

"שמכללת לוינסקי לחינוך רואה את תחום התקשוב כמנוף לחדשנות פדגוגית במערכת החינוך, וכמקדם שינוי בפרדיגמות ההוראה והלמידה."

לרוב אני משתתפת בכנסים והשתלמויות בתחום שאני עוסקת בו, דהיינו ספרנות-מידענות. התחום כל כך רחב שגם ככה אין דרך לכסות את כל הכנסים, השתלמויות וימי עיון המתקיימים במקצוע שלי, כך שלרוב אינני משתתפת בכנסים בתחומים אחרים. הפעם הציעו לי להשתתף בכנס בלוינסקי, מכיוון שאני חברה בוועדה במקום העבודה שלי הדנה בנושאים של הכנס. הנושא נושק לתחום עיסוקיי בספרייה ולאור העובדה שהתכנית נראתה מעניינת שמחתי להיענות לבקשה.

במיוחד עניין אותי החלק בו הציגו חברות מובילות בתחום טכנולוגיות מידע ותקשורת, יזמים וראשי עמותות את היוזמות שלהם בתחום החינוך: 

• חזון Apple בחינוך - ערן תור, מנכ"ל iDigital 
• Google: שיתופיות בקמפוס - ברק רגב, מנהל אזורי Google אינטרפרייז ביוון, ישראל ודרום אפריקה,
• גדלים אחרת, חושבים אחרת: StartupSeeds, הבית לנוער הטכנולוגי - עמי בן בסט, מנכ"ל StartupSeeds
• חדשנות טכנולוגית והעצמת ההוראה והלמידה - יוסי שובל, מנהל קשרי חוץ, Intel ישראל

לצערי מאד התאכזבתי מהכנס. היו הרבה דיבורים ומילים יפות, בלי הרבה מאחורי זה. בהחלט היה שם הרבה פרסום ושיווק עצמי. הפרזנטציות היו מלוטשות, מלוות במצגות וסרטוני פרסום יפים, אבל חסרי תוכן חינוכי ממשי. באו לביטוי בהרצאות 2 תפיסות עולם חינוכיות שונות. הראשונה, שהיו שותפים לה ערן תור וברק רגב, היא שהמורה היום די מיותר. פעם המורה היה בעל הידע ותפקידו היה להעביר את הידע הזה לתלמידים. היום, בזכות הטכנולוגיות החדשות והגישה החופשית של התלמידים למידע באינטרנט, כולם שותפים לתהליך הלמידה ודפוסי ההוראה המסורתיות כבר לא רלבנטיות.

לעומת זאת יוסי שובל מאינטל הביע דעה אחרת, שאני לגמרי שותפה לה. הוא טען שהטכנולוגיה היא בסך הכל כלי שתומך בתהליך ההוראה. פעם היו כלים בלתי ממוחשבים והיום יש כלים ממוחשבים, אבל הגורם האנושי נשאר אותו גורם ואי אפשר לגרוע מתפקידו של המורה.

בתחום הטכנולוגיה לא חידשו לי כלום. את כל החידושים כבר שמעתי בכנסים של מידענות לפני 3 שנים לפחות. העלייה של הרשתות החברתיות והצעירים שנולדו עם העכבר ביד. מחשוב ענן, הצורך להיות מחוברים כל הזמן מכל מקום. המגמה לפתח אפליקציות לטלפונים סלולאריים המאפשרים למשתמשים גישה לכל היישומים שהם רוצים, כדי לענות על הרצון להיות מחוברים למידע מכל מקום ובכל זמן.

ציפיתי להרצאות יותר תכליתיות על שימושים בטכנולוגיות מתקדמות לשיפור ההוראה, על יישומים בשטח שאפשר ללמוד מהם, אבל לרוב היו דיבורים תיאורטיים שאי אפשר לעשות איתם כלום. יוצאת דופן הייתה ההרצאה המרתקת של דן חמיצר. הוא דיבר על פרויקט חינוכי שלו עם אינטל ומשרד החינוך, המשתמש בממשק חידה אינטראקטיבי כדי להניע את התלמידים לחקור וללמוד. את הנושאים השונים הם לומדים בדרך מעניינת מתוך הרצון לפתור את החידות של חמיצר. ההרצאה שלו השאירה טעם של עוד ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות נוספת לשמוע יותר על שיטת החינוך שלו.