אמא של מתבגרים

מלכים ב פרק כה 

א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב.  ב וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ

תמיד אמרתי שלקב"ה יש חוש הומור מעניין. השלג בירושלים, דווקא בעשרה בטבת, עם כל כבישי הגישה לבירה חסומים, רק מחזק את דעתי. היום כל דבר צריך להיות "חוויה". אם ביקרתם בזמן האחרון באתר מורשת לאומית, דוגמא מחנה המעצר בעתלית או ביד ושם בטח שמתם לב שכבר לא מספיק לשמר ולהציג את החפצים. הקונספט החדש הוא להעביר את הסיפורים בצורה חווייתית, כדי לעורר את הזדהות המבקרים.

נראה לי שהשלג הזה הוא ניסיון של הקב"ה להעביר לנו את חוויית המצור על ירושלים דאז. זה ההסבר הכי טוב שיש לי לשלג הכבד הזה דווקא בעשרה בטבת  

ב"ה אנחנו לא סובלים מרעב, אבל מי שלא הספיק לעשות קניות בעוד מועד בהחלט מרגיש במחסור של מוצרים בסיסיים. בוודאי שלא יהיו לנו חלות טריות

לשבת. אבל זה כלום לעומת האנשים שנתקעו בכבישי הגישה לירושלים וחולצו בעזרת כוחות הביטחון ויבלו את השבת במרכזי איסוף בבירה. שלא לדבר על כל הבתים שנשארו בלי חשמל וחימום במזג האוויר הסוער הזה.

יש גם צדדים יפים לשלג, אין ספק. מראות מרהיבות של הלבן הלבן הזה שמכסה אפילו כיעור עירוני. עכשיו שהשמש יצאה והשמיים התבהרו אפשר לחשוב שאנחנו נמצאים בשווייץ. אני מקווה שהצמחים המסכנים שלי ישרדו את הכפור.

ואולי אני לגמרי לא בכיוון הנכון והקב"ה רצה לסדר לי שלג יפה ומיוחד לכבוד יום ההולדת שיחול מחר.

צום קל למי שצם ושבת שלום.

היום יום הולדת

ראיתי את הבלון האדום ליד שמי בבלוג ונזכרתי שיש לי היום יום הולדת. סתאאאם, לא הייתי צריכה תזכורת, אני אמנם בת 58
היום והזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אבל את התאריך של יום הולדתי אני עוד זוכרת ב"ה.

היום יום מיוחד בכלל, חנוכה וראש חודש טבת, מה שאומר שאומרים את ברכת המזון הכמעט הכי ארוכה בשנה, עם "על הנסים" של חנוכה ו"יעלה ויבוא" של ראש חודש. אילו ראש חודש היה יומיים היינו גם מוסיפים הערב את "רצה" של שבת ואז הייתה לנו את ברכת המזון הכי ארוכה שיש. זה נדיר מאד וגם השנה זה לא קורה.

בפוסט הקודם כתבתי על התכניות שלנו לחג. רובן כבר מאחורינו ועד עכשיו היה מאד מאד נחמד. המפגשים והמסיבות היו נעימים ומהנים.

ראינו חברים שלא ראינו כבר הרבה זמן, כי סוף סוף יש חג שבו אפשר לנסוע. עמדתי בפיתויים ועד עכשיו לא נגעתי בסופגנייה, אפילו לא ביס אחד! (איפה מחיאות הכפיים?)

המפגש בקבוצת ההרזיה היה מוצלח, במיוחד שאיכשהו ירדתי עוד קצת במשקל. (עוד נס חנוכה כנראה ) הכי משמח אותי שהצלחתי לענוד בחזרה את טבעת הנשואים שלי, שבמשך כמה שנים לא יכולתי לענוד. הרגשתי כאילו התחתנתי עוד פעם. אילו הייתי חושבת על זה מראש הייתי מחכה עוד שבועיים, ליום הנישואין שלנו, כדי לתת לזיס את העונג לשים לי אותה עוד פעם על האצבע.

בטיול עובדים אתמול ביקרנו בבית זיבנברג בעיר העתיקה. הביקור היה מעניין גם בגלל המקום עצמו וגם בגלל הסיפור האישי של בעל הבית.
היו בו קווים חופפים עם הסיפור המשפחתי שלי, מכיוון שמר זיבנברג בא כמוני במקור מאנטוורפן בבלגיה.

לביקור היה המשך לא צפוי, צירוף מקרים משעשע. סמן הדרך שלי בנושא הזה הוא אלברט איינשטיין שאמר "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי". בעוד אני יושבת עם כל הקבוצה במסעדת הטאג'ין לארוחת צהריים אני מקבלת טלפון מחברה שלי שאומרת לי "שמעתי שפגשת את הדודה שלי הבוקר". לא הבנתי על מה היא מדברת עד שהיא הבהירה לי שגב' זיבנברג, שנתנה לנו את ההדרכה במוזאון, היא הדודה שלה. אמנם אני יודעת שהוריה במקור מבלגיה ונפגשתי עם אמא שלה, אבל משום מה לא קישרתי בינה לבין בית זיבנברג. השלב הבא יהיה מפגש אישי עם גברת זיבנברג ואיתה לכוס קפה, נכון עולם קטן?

הבוקר כבר הספקתי לקבל סמסים, טלפונים ואי-מיילים עם ברכות משמחות ליום הולדתי. גם הבן שלי מאתיופיה, למרות קשיי הקליטה שם, הצליח לשלוח הודעת סמס עם מזל טוב. זיס לקח אותי לארוחת בוקר טעימה בבית הקפה המצוין שושקפה ועכשיו אני בבית מתחילה עם ההכנות לשבת, כי לשמחתי הרבה בתי החיילת חוזרת הביתה לשבת ועוד מעט היא תגיע.

חג חנוכה שמח, חודש טוב ושבת שלום