אמא של מתבגרים

הוזמנו הבוקר לברית, הזמנה ששמחנו לקבל, גם כי בזמן האחרון אנחנו בעיקר הולכים לביקורי שבעה ואזכרות (יש תקופות כאלה, מה לעושת  ) וגם כי מדובר בחברים חדשים שרכשנו במקום מגורינו הנוכחי, מה שאומר שאנחנו מתאקלמים כאן.

כמה שזה נשמע מוזר התלבטנו אם ללכת או לא בגלל שלא ידענו מה להביא כמתנה. אני יודעת שזה נשמע התלבטות "פולנית", אבל עם חברים חדשים שלא מכירים כל כך טוב הנושא רגיש. עם משפחה וחברים ותיקים יודעים מה לעשות, אבל עם חברים חדשים זה יותר מסובך.

מדובר במשפחה עם ילדים משני המינים, כך שסביר להניח שיש להם כבר כל מה שצריך כדי לגדל ילד נוסף. אמי ז"ל הייתה נוהגת לקנות מתנות קטנות לכל הילדים במשפחה, בנוסף למתנה לתינוק, כדי שלא יקנאו וגם אני נוהגת כך בדרך כלל. הפעם וויתרתי על הרעיון, כי לא היה לי זמן לשבור את הראש מה לקנות לכל ילד.

 בסוף החלטנו שאם טרחו להתקשר אלינו באופן אישי כדי להזמין אותנו לברית זה יהיה לא לעניין לתת לשיקול כזה אידיוטי להשפיע על ההחלטה שלנו. הרי מה יותר חשוב, לשמח אדם בשמחתו או מתנה? קנינו משחק קופסה לכל המשפחה, עם פתק החלפה כמובן. ההורים מאד שמחו לראות אותנו, מה שהצדיק את ההחלטה שלנו לבוא לברית.

קניית מתנות זה תמיד בעיה בשבילי. אני ממש גרועה בזה. יש אנשים עם חוש נהדר לקניית מתנות. הם תמיד קולעים בול. אני לצערי לא כזאת. אני שוברת את הראש שעות על איזה מתנה לקנות וגם אז בדרך כלל מפספסת. מאז שנהיה מקובל לתת צ'קים בחתונות אני אדם מאושר. לפניכן, לפחות בחברה שלנו, היה מקובל לתת מתנות, כסף נתנו רק בני משפחה. חלקכם בוודאי זוכרים את הבדיחות על הסיפולוקס שכל זוג צעיר היה מקבל בכמויות.

את המתנה הכי מוצלחת שנתתי אי פעם לא אשכח לעולם. מדובר בפח זבל ענק שקניתי לחברה טובה שלי לברית של הילד השלישי שלה. זה היה הילד הראשון שהיא גידלה עם חיתולים חד-פעמיים, לקודמים היו חיתולי בד. כן, כן, היו זמנים (-;). ידעתי שאין לה פח מספיק גדול בבית כדי להכיל את החיתולים החד-פעמיים. המתנה הזאת הוכתרה על ידי המשפחה כמתנה הכי מוצלחת שקיבלו, גם בזכות זה שיכלו לשים בו את כל המתנות האחרות שקיבלו, מה שהקל עליהם מאד לקחת אותן הביתה. לדעתי הפח הזה עוד היה חי וקיים כאשר הילד הזה התגייס.

את המתנה הכי מוצלחת שאני קיבלתי ללידה אני גם זוכרת. זה היה מנוי למכון כושר שנתנו לי חברותיי לעבודה.

מעניין אם גם אתם זוכרים את המתנות הכי מוצלחות שקיבלתם.

כמה כיף זה כאשר בחיים יש רצף של אירועים משמחים. טפו טפו טפו.

בשבוע שעבר התחתנה בת אחותי, זאת שגרה בישראל, לא בחו"ל.

2 חתונות בהפרש של כמה חודשים במשפחה הקטנה שלי זה בגדר נס.

בנוסף לשמחת החתונה עצמה השתתפנו לפניכן ב"חינה" תימנית, כי החתן תימני.

זה טקס מאד מרשים ושונה מהחינות המרוקאיות שאני מכירה מהמשפחה של זיס.

הזוג נראה כל כך יפה ביחד. קיבוץ גלויות אמיתי. האחיינית שלי מאד בהירה עם עיניים כחולות והחתן תימני כהה עור עם עיניים חומות. אני מאחלת להם אושר ושמחה ביחד.

לחתונה הגיעו אחותי וגיסי מחו"ל והיה כיף לראות אותם. אמנם הם באו לביקור קצר של 4 ימים בלבד, אבל ניצלנו את הימים האלה כדי לבלות הרבה ביחד. אני מקווה שיבואו לבקר לעתים יותר קרובות.

את השבת האחרונה, שבת חתן ושבת שבע ברכות, בילינו ביחד בבית הארחה בלב ירושלים.

היתה שבת נפלאה. המשפחה החדשה של החתן מאד לבבית והעיקר, הביאו קובאנה וסחוג איתם.

ניצלנו את הקרבה לכותל ומזג האויר הנפלא כדי לקחת את אחותי וגיסי לכותל ולטיול בעיר העתיקה.

הם מאד נהנו וגם אנחנו. מזמן לא הייתי שם והופתעתי לראות את כמות התיירים שיש בעיר העתיקה. תיירים מחו"ל וגם ישראלים, חילוניים ודתיים. העיר העתיקה מקום כל כך ססגוני וגם מלאה במשוגעים למיניהם. סינדרום ירושלים, אתם יודעים.

הילדים שלי התנהגו למופת וקיבלתי הרבה מחמאות עליהם. רגעי נחת טהורים.

בתי הייתה הרוגה מעייפות וגם לחוצה כי ביום ראשון הייתה ההפקה של הכיתה שלה בתיאטרון.

למי שלא יודע, במגמת תיאטרון הכיתה צריכה להעלות בכיתה י"ב הצגה באופן עצמאי לחלוטין.

זה חלק ממבחני הבגרות שלהם במגמת תיאטרון (5 יחידות). מי שחושב שבגרות בתיאטרון זה דבר חפיף שיחשוב עוד פעם. זה טירוף מוחלט, שמשתלט על כל החיים במשך חצי שנה בערך, ודוחק את כל הלימודים האחרים הצידה.

הקושי העיקרי לדעתי הוא העבודה בצוות בתנאי לחץ גדולים. הם כל הזמן ביחד וכל אחת תלויה בשניה. במקרה של בתי, המגמה מאד קטנה ולכן העומס מתחלק על מעט תלמידות.

הם צריכות לבחור הצגה, לעבד את הטקסט, להפיק, לביים ולשחק. כמוכן הם צריכות לעצב את התפאורה ולבנות אותה, לתפור את התלבושות ולארגן את המוזיקה והאיפור.

הם בחרו להציג הצגה של שלום עליכם.

יש להן עזרה, אבל רוב האחריות והעבודה נופלת על הבנות עצמן. בנוסף לכל הלחץ, המורה שלהן לתיאטרון ילדה ונמצאת בחופשת לידה. לעבוד עם מחליפה זה לא אותו הדבר.

היינו מאד מעורבים בתהליך ההפקה, כי הבית שלנו הפך לבית השני של בנות המגמה. אנחנו גרים מאד קרוב לבית הספר ומכיוון שהבנות עבדו פחות או יותר מסביב לשעון, הם באו לכאן כדי לאכול, לישון ולהתאוורר בהפסקות. יהיה מוזר להתרגל עוד פעם לשקט בבית.

זיס היה נהדר. הוא הכין להם אוכל, ארוחות בוקר וערב ואוכל לבית הספר. הוא גם דאג להתייצב בבית הספר בתור "הורה אחראי", לשמור עליהן כאשר לא היו מורים בבית הספר. התנאי של בית הספר לאפשר לבנות לעשות חזרות בשעות הסגירה של בית הספר היה נוכחות של "מבוגר אחראי".

גם הורים נוספים עשו תורנות שמירה.

כל המאמצים נסעו פרי, למרות העומס והקושי הם העלו הפקה לתפארת. הם שיחקו נהדר והתמוגגתי מהמשחק של כולן ובעיקר של הבת שלי. לדעתי, ואני מאד אובייקטיבית, יש לה כשרון משחק רב.

רגעי נחת, כן ירבו.