השבת פרשת לך לך:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
לפני 40 שנה, אחרי שבת לך לך, הלכתי בעקבות אברהם אבינו ועליתי לישראל. באוקטובר 1972 בגיל 17, כמה חודשים אחרי שסיימתי בית ספר, עליתי לבד לארץ ישראל. היום אני שואלת את עצמי איך היה לי אומץ לעשות את זה. לא הייתה לי משפחה בארץ , לא הכרתי אף אחד, דיברתי עברית עילגת ובכל זאת ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי צעירה, אידיאליסטית וכנראה קצת טיפשה, אחרת הייתי מפחדת לעשות את המהלך הזה.
לא סתם אומרים שרק צעירים יכולים לעשות מהפכות...
לא קמתי יום אחד ונסעתי, אלא תכננתי את זה במשך כמה שנים. עד כמה שאני זוכרת ידעתי מגיל 14 שאני לא רוצה להישאר בבלגיה וטפטפתי את זה להוריי עד שהשתכנעו שאני רצינית. לא היה להם קל עם ההחלטה שלי. בעקבות השואה המשפחה הקרובה שלי פיצית, הורים ושלוש בנות. לא היו סבים או דודים או בני דודים, רק אנחנו, כך שהעזיבה שלי הייתה עבורם מאד קשה. אבל אז לא עניין אותי שום דבר חוץ מהעובדה שרציתי לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את חיי.
אילו היה מדובר בלהגר למדינה אחרת ולא לעלות לארץ אני מתארת לעצמי שהוריי היו שמים וטו מוחלט, אבל מכיוון שהיה מדובר בעלייה לארץ הקודש בסוף הם הסכימו. לקח לי הרבה זמן ומאמצים לא תמיד הוגנים (מלחמה פסיכולוגית די מכוערת למען האמת) כדי לשכנע אותם. היום, בתור אימא, אני חושבת שאם ילדיי היו עושים לי את מה שעשיתי להוריי לא הייתי סולחת להם לעולם.
לא רק הם שילמו את המחיר, גם אני, אבל הבנתי את זה הרבה יותר מאוחר. ידעתי שאני מוותרת על אורח חיים קל ונוח מבחינה כלכלית. מה שלא הבנתי בגיל 17 זה שהמחיר האמיתי של העלייה שלי לישראל הוא המשפחה שלי. אני לא מדברת על בדידות, געגועים או קשיי הסתגלות למנטליות ושפה אחרת.
אני מדברת על הילדים של אחותי שאני בקושי מכירה. על הילדים שלי שלא זכו לגדול ליד סבא וסבתא, שבקושי מכירים את בני הדודים שלהם. אני מדברת על הורים שמזדקנים ונפטרים רחוק ממך. אני מדברת על נקיפות המצפון האין סופיים שיש לי עד היום על זה שלא הייתי שם בשבילם כאשר הם היו זקוקים לי. נכון, נסעתי לבקר, אבל זה לא אותו הדבר בכלל. ובכל זאת, למרות הכול, אני שמחה שעליתי לישראל.
מהניסיון שלי אני יכולה להגיד שרוב הישראלים שנולדו כאן לא מבינים את העולים החדשים. לא מבינים מה זה אומר לגדול בחו"ל, לא מבינים את העולים שבאים מארצות הרווחה, לא מבינים כמה קשה להסתגל לחיים כאן ולא מבינים שהעולים החדשים זקוקים כאן להבנה, תמיכה ואהבה.
למרות כל הקשיים, הבעיות והשינויים שעברו על המדינה ב-40 השנים האחרונות, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר בעולם. אז בואו לחגוג איתי את האירוע המשמעותי הזה בחיי – 40 שנות עליה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) הכי משמח אותי שהצלחתי לענוד בחזרה את טבעת הנשואים שלי, שבמשך כמה שנים לא יכולתי לענוד. הרגשתי כאילו התחתנתי עוד פעם. אילו הייתי חושבת על זה מראש הייתי מחכה עוד שבועיים, ליום הנישואין שלנו, כדי לתת לזיס את העונג לשים לי אותה עוד פעם על האצבע.