אמא של מתבגרים

ביהדות מייחסים חשיבות רבה לעשיית חסד. כולנו מכירים את הפסוק מפרקי אבות "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אכן יש בארץ הרבה עשיית חסד, עד כדי כך שלפעמים נדמה שבלי מעשי החסד של הציבור הרחב המדינה הזאת באמת לא הייתה מתקיימת. נראה את זה בעוד כמה שבועות לפני פסח כאשר כלי התקשורת יתמלאו בתמונות של חלוקת אוכל לחג לנזקקים. ארגונים שלמים לא היו יכולים להתקיים בלי המתנדבים המסורים ומד"א זה רק דוגמא לאחד מהם.

בתודעה שלנו המילים "מעשים טובים" מתקשרות לדברים גדולים. התנדבות, מבצעי התרמות, מסירות נפש, מינימום אנג'לינה ג'ולי עם המפעלים ההומאניטאריים שלה, אבל מהניסיון שלי זה לא בהכרח כך. לעתים אדם עושה משהו, שבעיניו הוא דבר קטן וטבעי, עבור מישהו אחר, בלי לדעת עד כמה לאדם השני המעשה הזה הוא משמעותי. הוא בוודאי לא יגדיר את מעשיו כ"מעשה טוב", למרות שיותר טוב מזה אין.

מה שאני מנסה להגיד זה שאנחנו הרבה פעמים לא מודעים איך המעשים שלנו משפיעים על האחר. לפעמים זה יכול להיות משהו שאנחנו אומרים ולפעמים זה יכול להיות משהו שאנחנו עושים. קורה לא פעם שאומרים לי: "את זוכרת איך לפני כך וכך שנים בנסיבות אלו ואלו אמרת לי ש...., זה היה כל כך משמעותי ומאד עזרת לי". אני כמובן שמחה שעזרתי, אבל תאמינו לי שאני לא זוכרת את המקרה ואני בוודאי לא זוכרת מה אמרתי באותו רגע.

אני כן זוכרת מקרה הפוך ולמרות שזה קרה לפני כמה שנים אני בטוחה שלא אשכח אותו עד סוף חיי, או עד לאלצהיימר, מה שיבוא קודם  .

קוראיי הוותיקים אולי זוכרים את הפוסטים שכתבתי בקיץ 2007, כאשר עברנו דירה לשכונה חדשה ואיזה סיוט זה היה.

ביום של המעבר, אחרי יום מפרך ומעצבן, חברת ההובלות נסעה עם כל תכולת הדירה למקום החדש ונשארנו לבד בדירה הריקה כדי לבדוק אם לא שכחנו שום דבר ולסדר את הפרטים האחרונים. היינו מאד רעבים, אבל לא היה מה לאכול ולא היה זמן לקנות אוכל, כי מיהרנו להגיע לדירה החדשה כדי לפקח על חברת ההובלות (שהייתה נוראית). כאשר עמדנו להיכנס למכונית פגשנו ידיד ברחוב ורצינו להיפרד ממנו. הוא התעקש שנעלה אצלו הביתה לאכול ארוחת ערב. הסברנו לו שאין לנו זמן, אבל הוא לא וויתר. בשניות הכינו לנו סלט, חביתה ושתייה, אכלנו במהירות ונסענו. בזכות הארוחה הזאת שרדנו את כל שעות המעבר, שהסתיים בסביבות חצות והיה לנו כוח לסדר את המיטות כדי שנוכל לפחות לישון כמו בני אדם. את הארוחה הזאת וטוב הלב של החברים שלנו לא אשכח לעולם. בשבילנו זה היה "מעשה טוב" בשיא מובן המילה ואנחנו אסירי תודה להם עד היום.

לא מזמן אירחנו את החברים האלה אצלנו בבית והזכרתי להם את הארוחה הזאת וכמה אני מודה להם על כך. תתפלאו לשמוע, אבל הם לא זכרו אותה!

מה שרק מוכיח שלעשות מעשים טובים זה לא כל כך קשה.   

 האם הייתם מזמינים אוכל לא כשר לארוחה משותפת בעבודה כאשר יש אנשים שאוכלים רק כשר?

אילו הייתם שומרי כשרות, האם הייתם באים לארוחה הזאת למרות שהודעתם שיש לכם בעיה איתה?

למה אני שואלת את השאלות האלה? כי קרה משהו מאד לא נעים בעבודה שממנו נפגעתי ושהתנפח למימדים כאלה שאין לי מושג איך ממשיכים מכאן הלאה. אשמח לשמוע את דעתכם.

כמו שאתם יודעים אני עובדת במוסד עם אוכלוסייה מעורבת. גם צוות הספרייה מעורב; חילוניים, דתיים, ערבים, יהודים וכולם משתדלים לכבד אחד את השני. בדרך כלל יש אוירה טובה בין העובדים ואנחנו מסתדרים טוב.

נהוג בספריה לקיים ישיבות צוות. מדי פעם, לכבוד אירועים משמחים, מקיימים את הישיבות האלה עם ארוחת בוקר. תמיד שמרו על כללי הכשרות, כדי שכולם יוכלו לאכול. בכל זאת מדובר במקום ציבורי ולא בבית פרטי. כל אחד היה מביא משהו לארוחה ועד עכשיו, במשך כמעט 12 שנה שאני עובדת במקום, לא היתה עם זה בעיה. עד אתמול.

השבוע אמור להתקיים ישיבה חגיגית עם ארוחת בוקר. בניגוד למה שהיה מקובל עד עכשיו, כמה מחברי הצוות ביקשו להביא אוכל, פלאפל וחומוס, ממקום לא כשר בעיר העתיקה. לא התייעצו, לא שאלו, אלא החליטו על דעת עצמם. אתמול במקרה נודע לי שזאת הכוונה ודי נפגעתי מחוסר ההתחשבות. יש עוד כמה אנשי צוות שאוכלים כשר בספרייה, לא רק אני.  מהרגע שנודע לי שמתכוננים להביא אוכל לא כשר הבעתי את דעתי שזה לא בסדר. לקחתי בחשבון שהדבר נעשה מחוסר מחשבה ולא מכוונה רעה. חשבתי שברגע שאעיר את תשומת לבם שיש עם זה בעיה הם יבטלו את התכנית. במקום זה קיבלתי תשובה: "אנחנו רוצות לשמוח ואת כועסת".

מדובר באוכל מבושל ומטוגן חם. בלי להיכנס לפרטים, בהלכה יש כללים שונים לאוכל קר ולאוכל מבושל. כאשר מדובר בסלט קר אני כן אוכלת (למרות שיש יותר מקפידים ממני שלא ייגעו בזה). אולם, כאן מדובר באוכל לא כשר שמי שמקפיד על כשרות לא יכול לאכול אותו. יתרה מזו, אין דרך להבטיח הפרדה מוחלטת בין האוכל הכשר לאוכל הלא כשר. אנחנו לא אוכלים בצורה מסודרת ליד שולחן עם כלים. כל אחד לוקח צלחת חד-פעמית וסכו"ם ותוך כדי הישיבה לוקח קצת מכאן וקצת מכאן עם אותו סכין ומזלג. בלי לשים לב מתערבבים המוצרים.

לא מדובר באוכל, אני לא זקוקה לאוכל. מה שפוגע זה חוסר היחס. תבינו, אלה אנשים שאני עובדת איתם כבר יותר מ-10 שנים וחשבתי שיש בינינו מעבר ליחסי עבודה גם יחסי ידידות. מסתבר שטעיתי. אחרי ששמעתי את התגובה הבנתי איפה אני עומדת. החלטתי שאני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מקום עבודה, אני לא רוצה להתווכח, אני גם לא חושבת שאני צריכה להצטדק על אורח החיים הדתי שלי. מכיוון שגם לא רציתי להפריע להם לשמוח, הודעתי שאני אקח אותו יום חופש ולא אבוא לעבודה.

היום היה המשך לסיפור. קולגה שלי, שגם שומרת כשרות ואמרה שהיא כועסת על ההחלטה להביא אוכל לא כשר, סיפרה לי שהיא ספגה הערה נוסח: "אנחנו החילוניים תמיד צריכים להתחשב בדתיים, אבל אתם הדתיים לא מתחשבים באחרים". ממש יופי של יחסי סובלנות קולגיאליות וידידות!

אמרתי להם עוד פעם שאין לי בעיה, שיאכלו מה שהם רוצים, אני לא מכריחה אותם לאכול כשר ואני לא באה.

כנראה שבכל זאת לא היה להם נעים עם כל הסיפור. הספרנית שהעירה את ההערות דאגה לבטל את ההזמנה של האוכל הלא כשר. אבל, הדרך בה היא באה לספר לי את זה היתה כל כך מרגיזה שהתעצבנתי עליה, למרות כל הכוונות הטובות שלי לא לריב עם אף אחד.

עכשיו המצב הוא ככה, יש אוירה עכורה בינינו, כל הסיפור יצא מכלל פרופורציה ואני ממש לא רוצה לבוא לארוחה הזאת. מצד שני הם ביטלו את האוכל הלא כשר ואני מרגישה שזה יהיה ילדותי לא לבוא. כמו שקורה לי לעתים קרובות אני עם הפה הגדול שלי עושה את המלחמות, גם לטובת אחרים (רוב האנשים מעדיפים לא לטלטל את הספינה) אבל רק אני מקבלת את הריקושטים.

אז מה הייתם עושים במקומי?