ביום חמישי ה-7 לאוקטובר 2010 שודר בערוץ 2 הסרט "היום שאחרי הלידה" אודות התופעה של דיכאון אחרי לידה.
אודות הסרט: היום שאחרי הלידה
אחת מכל שבע נשים לוקה בדיכאון קליני אחרי לידה. הסרט חושף לא רק את מימדיה העצומים של התופעה אלא גם את הסימנים למחלה ואת דרכי הטיפול בה. לידה אמורה להיות אחד הרגעים המאושרים בחיי כל אישה ומשפחה. רגעים של התעלות, שימחה והתחלה חדשה. אבל מאחורי התדמית הנשגבת של הריון ולידה קיימת תופעה עצומה במימדיה שמערכת הבריאות והחברה כולה משתדלים להסתיר – תופעת הדיכאון אחרי לידה.
צפינו בסרט וברגע מסוים זיס אמר לי: "לך זה לא קרה, את לא היית ככה." הבנתי שהוא נדהם ממימדי התופעה ושהוא לא היה מודע כמה היא נפוצה. בצחוק עניתי לו שיש לי הצתה מאוחרת ושאני בדיכאון לאחר לידה עכשיו, כאשר אני צריכה לגדל מתבגרים. אומרים שבכל צחוק יש גרעין של אמת. אינני יודעת אם זה תמיד כך, אבל במקרה הזה זה בהחלט נכון.
גיל ההתבגרות מתאפיין בניתוק של הילד מההורה, מציאת זהות עצמית ושאיפה לעצמאות. לא רק הילד עובר את תהליך הניתוק, גם ההורה צריך ללמוד להתנתק מהילד וזה לא קל. בין היתר חייבים להשלים עם הביקורת של הילד כלפי ההורה. אי אפשר יותר להחליט החלטות בשבילו והילד בוחר את דרכו. זה דורש שינוי תפיסה רציני מצד ההורים.
זה מאד דומה ללידה, לא סתם משתמשים באותו ביטוי של "לחתוך את חבל הטבור". ההבדל הגדול הוא שבמקום להתעסק עם תינוק קטן וחמוד, שאפשר לשאת לאן שרוצים ושלא מדבר, יש לנו עסק עם ילד גדול, לעתים יותר גדול וחזק מאיתנו, ולא תמיד חמוד, אלא כעסן ועצבני. בדרך כלל יש להם פה, שלא נידע, משתמשים בו בלי חשבון ובוודאי לא מתחשבים ברגשות של ההורים. הם הולכים לאן שהם רוצים, לא מעוניינים לשתף בהחלטות שלהם ולא סובלים שאומרים להם מה לעשות.
אם אני שואלת שאלות - "אמא תפסיקי לחפור".
אם אני מבקשת שיתקשרו כאשר נוסעים למקום רחוק – "תפסיקי לדאוג, לא יקרה כלום".
אם אני רוצה לתת עצה – "אמא אני כבר גדול ויכול להחליט לבד".
מצד שני הם יכולים להיות כל כך נחמדים, לעשות דברים שמסבים לנו נחת רב שהופכים אותנו להורים הכי גאים בעולם. ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
דיכאון אחרי לידה מתבטא במספר תסמינים שאני בהחלט מזדהה איתם:
מצבי רוח משתנים או מצב רוח ירוד. תלוי בהתנהגות של הילד באותו יום. לפעמים בא לך לחבק אותו ולפעמים בא לך לזרוק אותו מהבית.
תסכול. כמה פעמים אפשר לראות את הילד הולך במסלול התרסקות ולא מוכן ללמוד מהניסיון שלך. כמה פעמים אפשר להזכיר להם לשמור על נפשם, בריאותם, נהיגה בטוחה, הארנק, הסלולארי, הרשימה היא אין סופית, ולא מקשיבים לך.
בכי. מדאגה, מעצב, מרגשות אשמה, (אילו הייתי אמא טובה יותר הייתי מצליחה יותר טוב בחינוך שלהם), מהקלה כאשר סוף סוף עונים לך בסלולארי שהגיעו בשלום ושהכל בסדר.
קושי להירדם או לישון. איך אפשר לישון כאשר המחשבות והדאגות רצות בראש? הלילה למשל לא הצלחתי להירדם עד 3 בבוקר והתעוררתי בשעה 6:30.
חרדה. אמי ז"ל אמרה לי פעם: "תיהני מהתקופה שאין לך עוד ילדים, כי מהרגע שיולד הילד הראשון לא יהיה לך רגע אחד שקט עד סוף החיים". היא צדקה.
אבל בניגוד לאמא הטרייה שחרדה לשלום ילדה בצורה כללית ואמורפית, אני בתור אמא למתבגרים יודעת מה הסכנות האמיתיות האורבות שם בחוץ לילדיי. אלכוהול, סמים, אנסים, אלימות בכבישים ובמקומות הבילוי.
אני דואגת נון סטופ ואני יודעת שאני דואגת בצדק, מכיוון שדברים רעים כבר קרו ויכולים עוד לקרות. המפלצות שאני מפחדת מהן אמיתיות. ביום ששי האחרון בני איבד שליטה על הרכב שהחליק ונכנס להר בצדי הדרך. ב"ה הוא בסדר, האוטו פחות, וגם אני לא. מרוב לחץ סבלתי מהתקף מיגרנה כמו שלא היה לי מזמן. יומיים נמחקו לי מהחיים.
אז כן, כמו האמא הטרייה בדיכאון לאחר לידה, לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את כל זה ואיך אתמודד עם המציאות של להיות אמא למתבגרים. אולם המחשבה הזאת לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. אני אוהבת את ילדיי ולא יכולה לחשוב על חיים בלעדיהם. אני מתפללת שהקב"ה ישמור עליהם, שיהיו בריאים ומאושרים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
