לאור הגיל הממוצע של הבלוגרים בישרא סביר להניח שנושא הזקנה והמוות לא עולה הרבה בפוסטים כאן. גם אני לא אוהבת לחשוב עליו, אבל בגילי קשה לברוח ממנו. אנחנו הולכים בזמן האחרון יותר לביקורי תנחומים מאשר לשמחות.
אנחנו מוקפים חברים העסוקים בהורים מזדקנים, חולים, סיעודיים ונפטרים. עוד יותר גרוע, חברים בגילנו נפטרים ממחלות שונות ומשאירים בני זוג שבורים וילדים יתומים. כאב לב עצום.
בשבוע שעבר נפטר חבר טוב שלנו, בגיל 56 מדום לב. הוא התמוטט ביציאה מהסופר וזהו. ההלם היה עצום. בהתחלה לא האמנו, קשה לעכל מוות כזה פתאומי. לא שמוות צפוי מראש יותר קל לקבל, אבל לפחות יש הכנה נפשית מסוימת.
השבוע התבשרתי שאביה של גם אמא נפטר. לפני 3 חודשים חגגו לו יום הולדת 80. כל כך כואב כאשר הורה נפטר ולא משנה באיזה גיל זה קורה. לבי עם גם אמא, אני יודעת מה עובר עליה.
אומרים בצחוק שמפחיד להזדקן אבל שהאלטרנטיבה עוד יותר גרועה. אחרי ביקור בבית אבות אני כבר לא כל כך בטוחה. ביום ראשון הייתה לנו פגישה חשובה בצפון וניצלנו את הנסיעה כדי לבקר דודה של זיס שעברה לבית אבות לפני שבוע.
איזה מקום מדכא, נורא ואיום. אל תבינו אותי לא נכון, בית האבות נראה בסדר גמור. המבנה חדש, יפה ונקי. הצוות נראה נחמד, אבל המצב של הקשישים מעורר רחמים והמקום ספוג בתחושת ייאוש. רק המחשבה שיום אחד אני אראה ככה מעורר בי פחד אימים.
כאשר דודה ראתה אותנו היא התחילה לבכות ובמשך כל הביקור אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. היא לא רצתה לעבור לבית אבות, ילדיה החליטו בשבילה שזה הפתרון הכי טוב לכולם, כי היא כבר לא יכלה להישאר לבד בבית. אינני רוצה לשפוט אף אחד, אבל מה שעבר במוחי היה הפתגם "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד".
בנסיעה הביתה נזכרתי במילים של המזמור שדוד חיבר בזמן שהוא ברח מאבשלום בנו:
"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא,ט).
התקשרתי לבני ואמרתי לו שאם חס וחלילה אגיע למצב הזה אני מעדיפה למות מאשר לחיות ככה. שיידע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
