אמא של מתבגרים

אני אוהבת ללמוד ותמיד אהבתי ללמוד. אחד הדברים הכי כיפים בעבודה שלי זה שאני כל הזמן צריכה ללמוד דברים חדשים או למצוא פתרונות לבעיות חדשות. זה מפעיל את התאים האפורים, כמו שהיה אומר הבלש הבלגי המפורסם הרקול פוארו. מה שכן, אין לי היום סבלנות ללימודים אקדמיים מסודרים, איפה שלומדים בעיקר נושאים תיאורטיים. אני בעיקר אוהבת ללמוד דברים פרקטיים, יישומיים, שאפשר לעשות איתם משהו ומיד.

לכן שמחתי מאד להשתתף בינואר האחרון בהשתלמות במכון מופ"ת בנושא של שימוש ביישומי אופיס 2010 השונים. יש שאמרו לי שקורס כזה מיותר, מכיוון שאפשר ללמוד לבד איך להפעיל את התוכנות, אבל אני לא מסכימה איתם. מניסיוני אם לומדים תוכנות בצורה מסודרת עם מורה שמכיר אותן היטב, משתמשים בהן בצורה הרבה יותר חכמה ולעומק מאשר אם לומדים להפעיל אותן לבד.

רוב האנשים שאני מכירה, כולל את עצמי, ממשיכים להשתמש בתוכנה חדשה כמו שהשתמשו בתוכנה בגרסה הישנה, בלי לנצל את החידושים. זה כמו לקנות אוטו ספורט מאובזר בחידושים הטכנולוגיים הכי מתקדמים ולנסוע איתו כמו עם סוסיתא טרנטה שבקושי זזה.

הקורס היה פשוט נהדר, הרבה בזכות המרצה, טל מיכלוביץ. יש לו ידע רב והוא גם יודע להעביר את החומר בצורה מעולה. למדתי ממנו, בנוסף לאופיס 2010, כמה טיפים דידקטיים חשובים שאני מתכוונת ליישם בהוראה שלי בסמסטר הבא.

אפרופו הוראה, אם שמתם לב שעד עכשיו לא כתבתי על הוראה, זה בגלל שלא לימדתי בכלל השנה בסמסטר א' וכל הקורסים שלי מרוכזים בסמסטר ב'. זה הולך להיות קשה, קשה מאד ואני די חוששת מהלחץ של העברת 3 קורסים בסמסטר אחד.

אני אוהבת ללמד, אבל אני לא אוהבת לחץ. אני גם לא יודעת לחפף. מכיוון שאני מלמדת דברים פרקטיים (כמו שאני אוהבת) אני מאמינה שבלי תרגול אי אפשר ללמוד את החומר. אי לכך כמעט בכל שיעור אני נותנת תרגיל. הווי אומר שיהיו לי הרבה תרגילים לבדוק, לכתוב הערות, להחזיר, לקבל תיקונים...והדבר הכי שנוא עליי, לתת ציונים.

בעיה נוספת היא שאני אוהבת ללמד אנשים שרוצים ללמוד. בשבילם יש לי סבלנות אין קץ. קשה להאמין שעם מבוגרים יש בעיות משמעת, אבל יש. מהרגע שמושיבים אותם על ספסל הלימודים חלקם חוזרים לדפוסים שהיו להם בכיתה ו'.  סטודנטים שבאים כדי להוציא את התעודה או התואר ולא מעניין אותם ללמוד את החומר די מאתגרים את הסבלנות שלי. אלה שחושבים שעצם זה שבאים לכיתה צריך להקנות להם אוטומטית את התעודה או התואר, בלי ללמוד בכלל, די מתסכלים אותי. בדרך כלל הם גם מפריעים למהלך התקין של השיעור ומי שכן רוצה ללמוד סובל. לפעמים אני מרגישה שיש כאן חוסר נימוס אלמנטרי ואני לא יודעת אם אני רגישה מדי לנושא כי גדלתי באירופה, או שהם באמת מגזימים גם בסטנדרטים הישראלים.

כדי להירגע לפני תחילת הסמסטר לקחתי השבוע חופש. אני מתכוונת לנוח, לישון ולאגור כוחות, בתקווה שזה יספיק לי עד סוף יוני.

תתכוננו לקיטורים.  

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בסמינר לוינסקי בשם "כנס טכנולוגיה ומדיה בשירות החינוך".  

על פי הכתוב באתר הרציונל של הכנס הוא:

"שמכללת לוינסקי לחינוך רואה את תחום התקשוב כמנוף לחדשנות פדגוגית במערכת החינוך, וכמקדם שינוי בפרדיגמות ההוראה והלמידה."

לרוב אני משתתפת בכנסים והשתלמויות בתחום שאני עוסקת בו, דהיינו ספרנות-מידענות. התחום כל כך רחב שגם ככה אין דרך לכסות את כל הכנסים, השתלמויות וימי עיון המתקיימים במקצוע שלי, כך שלרוב אינני משתתפת בכנסים בתחומים אחרים. הפעם הציעו לי להשתתף בכנס בלוינסקי, מכיוון שאני חברה בוועדה במקום העבודה שלי הדנה בנושאים של הכנס. הנושא נושק לתחום עיסוקיי בספרייה ולאור העובדה שהתכנית נראתה מעניינת שמחתי להיענות לבקשה.

במיוחד עניין אותי החלק בו הציגו חברות מובילות בתחום טכנולוגיות מידע ותקשורת, יזמים וראשי עמותות את היוזמות שלהם בתחום החינוך: 

• חזון Apple בחינוך - ערן תור, מנכ"ל iDigital 
• Google: שיתופיות בקמפוס - ברק רגב, מנהל אזורי Google אינטרפרייז ביוון, ישראל ודרום אפריקה,
• גדלים אחרת, חושבים אחרת: StartupSeeds, הבית לנוער הטכנולוגי - עמי בן בסט, מנכ"ל StartupSeeds
• חדשנות טכנולוגית והעצמת ההוראה והלמידה - יוסי שובל, מנהל קשרי חוץ, Intel ישראל

לצערי מאד התאכזבתי מהכנס. היו הרבה דיבורים ומילים יפות, בלי הרבה מאחורי זה. בהחלט היה שם הרבה פרסום ושיווק עצמי. הפרזנטציות היו מלוטשות, מלוות במצגות וסרטוני פרסום יפים, אבל חסרי תוכן חינוכי ממשי. באו לביטוי בהרצאות 2 תפיסות עולם חינוכיות שונות. הראשונה, שהיו שותפים לה ערן תור וברק רגב, היא שהמורה היום די מיותר. פעם המורה היה בעל הידע ותפקידו היה להעביר את הידע הזה לתלמידים. היום, בזכות הטכנולוגיות החדשות והגישה החופשית של התלמידים למידע באינטרנט, כולם שותפים לתהליך הלמידה ודפוסי ההוראה המסורתיות כבר לא רלבנטיות.

לעומת זאת יוסי שובל מאינטל הביע דעה אחרת, שאני לגמרי שותפה לה. הוא טען שהטכנולוגיה היא בסך הכל כלי שתומך בתהליך ההוראה. פעם היו כלים בלתי ממוחשבים והיום יש כלים ממוחשבים, אבל הגורם האנושי נשאר אותו גורם ואי אפשר לגרוע מתפקידו של המורה.

בתחום הטכנולוגיה לא חידשו לי כלום. את כל החידושים כבר שמעתי בכנסים של מידענות לפני 3 שנים לפחות. העלייה של הרשתות החברתיות והצעירים שנולדו עם העכבר ביד. מחשוב ענן, הצורך להיות מחוברים כל הזמן מכל מקום. המגמה לפתח אפליקציות לטלפונים סלולאריים המאפשרים למשתמשים גישה לכל היישומים שהם רוצים, כדי לענות על הרצון להיות מחוברים למידע מכל מקום ובכל זמן.

ציפיתי להרצאות יותר תכליתיות על שימושים בטכנולוגיות מתקדמות לשיפור ההוראה, על יישומים בשטח שאפשר ללמוד מהם, אבל לרוב היו דיבורים תיאורטיים שאי אפשר לעשות איתם כלום. יוצאת דופן הייתה ההרצאה המרתקת של דן חמיצר. הוא דיבר על פרויקט חינוכי שלו עם אינטל ומשרד החינוך, המשתמש בממשק חידה אינטראקטיבי כדי להניע את התלמידים לחקור וללמוד. את הנושאים השונים הם לומדים בדרך מעניינת מתוך הרצון לפתור את החידות של חמיצר. ההרצאה שלו השאירה טעם של עוד ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות נוספת לשמוע יותר על שיטת החינוך שלו.