אמא של מתבגרים

בעלי היקר צוחק עליי שאני עושה מנוי לכל מקום שרק אפשר. במידה מסוימת הוא צודק, עם הגזמה קלה. אם אגיד שאני חובבת "תרבות" אני אשמע פלצנית, נכון? אז בוא נגיד שאני אוהבת לצאת לבלות מחוץ לבית. דיסקוטקים, מסיבות ריקודים, פאבים וכאלה לא מעניינים אותי, אבל תיאטרון, קולנוע, מופעים ומוסיקה כן.

תוסיפו לזה החשיבות שאני מייחסת לתמיכה במוסדות תרבות בישראל בכלל, ובירושלים בפרט, והתוצאה המתבקשת היא מנוי במוסדות אלה, כמובן במגבלות התקציביות הקיימות.

בגלל שיותר קשה להוציא את זיס מהבית (טוב לי בבית, אבל אם את רוצה לצאת אבוא איתך ()

אני מתחשבת בהעדפות שלו ולא גוררת אותו לבלט או להופעות של זמרי רוק שהוא לא סובל. מספיק שהוא בא איתי להצגות ביידיש, לא? הצעתי בתמורה ללכת איתו להצגות במרוקאית, אבל הוא לא רוצה.

שנינו אוהבי תיאטרון וקולנוע כך שהבחירה הטבעית הייתה לעשות מנוי להצגות וסרטים. מכיוון שחשוב לי לתמוך במוסדות תרבות בעיר, קשה לי להחליט את מי לקפח. תיאטרון ירושלים או החאן, קולנוע סמדר, תיאטרון ירושלים או הסינמטק. לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו. היו שנים בהן עשיתי מנוי זוגי לסירוגין בכל אחת מהתיאטראות. עד שנציג מכירות פיקח אמר לי "למה שלא תעשי מנוי יחיד בכל תיאטרון?". אימצתי את ההמלצה בחום. היום יש לנו מנוי בתיאטרון החאן, בקולנוע סמדר ובתיאטרון ירושלים מנוי להצגות וסרטים. כיף חיים.

אז למה כדאי לעשות מנוי?

קודם כל כי זה יוצא יותר זול ובהרבה.

שנית, כאשר יש מנוי יוצאים, כאשר אין מנוי לא יוצאים. בשנים קודמות ניסינו, מכל מיני סיבות, לא לחדש מנויים. חשבנו שנראה בעיתון הצגות שמעניינות אותנו ונזמין מקומות רק להצגות אלו. זה פשוט לא עבד, או שראינו מאוחר מדי, או שכבר לא היו כרטיסים או שדחינו למועד מאוחר יותר, שאף פעם לא הגיע.

נוח לקבל הביתה את התכנית של התיאטרון ולתכנן מה רוצים לראות. לקבל עדכונים במייל, לקבל מתנה קטנה ביום הולדת. יש מנויים שנותנים הנחה בחנות הספרים או במסעדה במתחם התיאטרון. מאד נוח להיות מנוי בכל מה שקשור להזמנת מקומות דרך האינטרנט.  

בעיקר, יש משהו מאד נחמד וחמים בתחושה של להיות חלק מהחיים התרבותיים בעירך, במיוחד כאשר מדובר בירושלים. הלוואי ויימצאו תקציבים לאפשר ליותר צעירים לרכוש מנויים מוזלים למוסדות תרבות בעיר. בלי להיכנס לנושא דתיים-חילוניים, לדעתי זה יתרום הרבה לשפר את היחס של הצעירים לירושלים וייתן להם תחושת שייכות.

לאור הגיל הממוצע של הבלוגרים בישרא סביר להניח שנושא הזקנה והמוות לא עולה הרבה בפוסטים כאן. גם אני לא אוהבת לחשוב עליו, אבל בגילי קשה לברוח ממנו. אנחנו הולכים בזמן האחרון יותר לביקורי תנחומים מאשר לשמחות.

אנחנו מוקפים חברים העסוקים בהורים מזדקנים, חולים, סיעודיים ונפטרים. עוד יותר גרוע, חברים בגילנו נפטרים ממחלות שונות ומשאירים בני זוג שבורים וילדים יתומים. כאב לב עצום.

בשבוע שעבר נפטר חבר טוב שלנו, בגיל 56 מדום לב. הוא התמוטט ביציאה מהסופר וזהו. ההלם היה עצום. בהתחלה לא האמנו, קשה לעכל מוות כזה פתאומי. לא שמוות צפוי מראש יותר קל לקבל, אבל לפחות יש הכנה נפשית מסוימת.

השבוע התבשרתי שאביה של גם אמא נפטר. לפני 3 חודשים חגגו לו יום הולדת 80. כל כך כואב כאשר הורה נפטר ולא משנה באיזה גיל זה קורה. לבי עם גם אמא, אני יודעת מה עובר עליה.

אומרים בצחוק שמפחיד להזדקן אבל שהאלטרנטיבה עוד יותר גרועה. אחרי ביקור בבית אבות אני כבר לא כל כך בטוחה. ביום ראשון הייתה לנו פגישה חשובה בצפון וניצלנו את הנסיעה כדי לבקר דודה של זיס שעברה לבית אבות לפני שבוע.

איזה מקום מדכא, נורא ואיום. אל תבינו אותי לא נכון, בית האבות נראה בסדר גמור. המבנה חדש, יפה ונקי. הצוות נראה נחמד, אבל המצב של הקשישים מעורר רחמים והמקום ספוג בתחושת ייאוש. רק המחשבה שיום אחד אני אראה ככה מעורר בי פחד אימים.

כאשר דודה ראתה אותנו היא התחילה לבכות ובמשך כל הביקור אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. היא לא רצתה לעבור לבית אבות, ילדיה החליטו בשבילה שזה הפתרון הכי טוב לכולם, כי היא כבר לא יכלה להישאר לבד בבית. אינני רוצה לשפוט אף אחד, אבל מה שעבר במוחי היה הפתגם  "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד".

בנסיעה הביתה נזכרתי במילים של המזמור שדוד חיבר בזמן שהוא ברח מאבשלום בנו:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא,ט).

התקשרתי לבני ואמרתי לו שאם חס וחלילה אגיע למצב הזה אני מעדיפה למות מאשר לחיות ככה. שיידע.