אמא של מתבגרים

 לפעמים אני מתעייפת מההכנות לשבת.

ארוחת ליל שבת, ארוחת יום שבת בצהריים, על סעודה שלישית אני בכלל לא מדברת.

השבוע לדוגמא ההכנות התנהלו ככה:

ביום שני אחותי מתקשרת להזמין אותנו לארוחת ליל שבת. יש לה 2 בנות בגיל של ילדיי.

אחותי: אני רוצה להזמין אתכם לארוחת ליל שבת, אבל כדאי שתדעי שבת אחת לא תהיה בבית ולגבי השנייה

אני עוד לא יודעת. אולי הילדים יעדיפו לבוא בשבת אחרת כאשר הבנות יהיו איתנו.

תחליטו מה שאתם רוצים.

אני: טוב, אני אשאל את הילדים מה הם מעדיפים. או... בעצם, עדיף לדחות את ההזמנה לשבת אחרת

כאשר הבנות יהיו.

אחותי: בסדר

בערב אני מספרת לילדים את הסיפור והם אומרים לי שדווקא לא מפריע להם ללכת לאכול אצל הדודה, גם אם הבנות לא בבית.

ביום שלישי ב– 8 בבוקר אני מתקשרת לאחותי לספר לה על השינוי בתכנית.

אני: שאלתי את הילדים והם ישמחו לקבל את הזמנתיך.

אחותי: אוי חבל, כבר הזמנתי אנשים אחרים לארוחה, אבל הם עוד לא נתנו לי תשובה. אתקשר אליהם עכשיו

לברר מה איתם.

10 דקות יותר מאוחר:

אחותי: זה בסדר, תבואו.

בערב בני מספר לי שהוא עושה שבת אצל חבר. יש לו בית ריק ומארגנים שבת לחבר'ה.

בני: "אבל זה עוד לא בטוח".

ביום רביעי אני מתקשרת לאחותי לספר לה על השינוי בתכנית.

אני: תשמעי, אתמול בערב א' אמר לי שלא בטוח שהוא יבוא לארוחה כי הוא עושה שבת אצל

חבר, אבל זה עוד לא בטוח.

אחותי: טוב, אז תתקשרי אליי ביום ששי בבוקר להגיד לי אם הוא בא או לא.

אני: בסדר.

אחרי הצהריים אחותי מתקשרת אליי:

אחותי: רציתי רק לספר לך שאחת הבנות בטוח תהיה בבית בשבת. תגידי את זה לא', אולי זה ישפיע

על התכניות שלו לשבת.

אני: OK.

בערב, בלי לתת הרבה פרטים, בני מספר לי שהשבת אצל החבר לא מסתדרת.

לא רק זה, אלא שכנראה החבר שלו לבד בשבת.

אני: אם כך תזמין אותו אלינו לשבת (אני מאד מחבבת את החבר הזה).

בני: נראה, אני אשאל אותו.

אני: בסדר, אבל היום כבר יום רביעי ואם הוא בא אלינו אני גם צריכה לדבר על זה עם אחותי.

לא נראה לי שזה יהווה בעיה, אבל בכל זאת אני צריכה לשאול אותה.

בני: טוב, אבל קשה לקבל מהחבר הזה תשובה.

למודת ניסיון עוד לא הודעתי כלום לאחותי וטוב שכך.

ביום חמישי אני מקבלת טלפון מהחבר של בני. הוא מספר לי שהוא מאד רוצה לבוא, אבל הוריו

לא מצאו סידור לאחים הקטנים שלו ולכן הוא צריך להישאר בבית לשמור עליהם.

אני: לא נורא, פעם אחרת.

ביום ששי בבוקר אני מתקשרת לאחותי כדי להגיד לה שכל המשפחה באה אליה – סופי!

OK, סיימנו פרשת ליל שבת. עכשיו פרשת יום שבת

ביום שלישי הזמנתי אורח צעיר, שכבר מזמן רציתי להזמין, לארוחת יום שבת מפני שחשבתי

ששני ילדיי יהיו בבית.

ביום רביעי כאשר שמעתי שבני לא יהיה שקלתי לדחות את ההזמנה לשבת אחרת, אבל בסוף

לא ביטלתי. חשבתי "מי שיהיה יהיה, וזהו. אי אפשר לשגע אנשים".

ביום חמישי שמחתי שלא ביטלתי, מכיוון שבני אמר לי שהוא יהיה בבית לארוחת יום שבת.

ביום ששי באמצע הארוחה אצל אחותי בני מספר לי שהוא בסוף לא אוכל צהריים בבית.

חבר אחר מארגן ארוחת שבת לכל החברים מהשכונה הישנה והוא הולך לשם.

אוףףףףף! איך אפשר ככה!

בני: לא הספקתי לספר לך כי הוא התקשר שתי דקות לפני כניסת שבת. לא ראיתי את החברים האלה

המון זמן וזאת הזדמנות בשבילי לראות אותם.

התאכזבתי, אבל הבנתי אותו. החברים האלה נמצאים בכל מיני מסגרות, צבא, ישיבות הסדר,

מכינות קדם צבאית, ואין הרבה הזדמנויות בהם כולם בבית באותה שבת.

אז בפעם הבאה שאני אקטר שאני עייפה מההכנות לשבת, תבינו למה אני מתכוונת.

הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.

עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.

אני חושבת שהמקרה שלי שונה מבלוגרים אחרים. לא התכוונתי לפתוח בלוג אישי פרטי משלי. לפני כמעט שנה (איך הזמן טס( השתתפתי בהשתלמות בנושא כתיבת בלוגים של יגאל חמיש במרכז ההדרכה לספריות. נשלחתי על ידי הספרייה שלי לקורס כדי ללמוד איך לכתוב בלוג לספרייה. לא יומן רשת אישי, אלא בלוג ככלי עדכון נוסף לשיפור הקשר האינטראקטיבי עם הקוראים.

הבלוג הזה התחיל כבלוג לימודי לקורס. בשיעור הראשון יגאל אמר: "תפתחו בלוג, חלק בישרא וחלק בתפוז" ואני פתחתי בישרא.

לא היה לי זמן לחשוב על שם הולם לבלוג או כינוי מוצלח או בכלל על מה אני הולכת לכתוב. זה גם לא נראה לי חשוב באותו רגע. לא הייתי מודעת לכוח של הבלוגוספירה וחשבתי שאני כותבת לעצמי ועל מנת לתרגל את כל מה שנלמד בקורס.

מכיוון ששני ילדיי המתבגרים מטרידים את מנוחתי עם התנהגותם המתבגרת הטיפוסית  (עם כל מה שמשתמע מכך) חשבתי שבבלוג אמצע מקום טוב לפרק את הכעסים שלי עליהם.  במקום להתעצבן עליהם ולהעיר להם כל הזמן אעשה את זה בבלוג.

בעצם לא הייתי אף פעם לגמרי אנונימית. כל חבריי לקורס ידעו מי אני. הספרניות בעבודה ידעו מי אני. בעלי היקר היה כל כך מבסוט שיש לי בלוג שהוא סיפר עליו לחברינו. ברוב טמטומי ביקשתי מילדיי לקרוא את הבלוג ובזה נגמר חופש הביטוי שלי לעולמים. כתבתי על זה פוסט .

בכל זאת יש עוד כמה אנשים שלא יודעים מי אני וחשוב לי לשמור על האנונימיות כדי לא לפגוע בילדיי, שעליהם לא תמיד כתבתי דברים מחמיאים.

בינתיים הבלוג הפך מבלוג תרגול לבלוג אישי לכל דבר הודות לאנשים הנפלאים שפגשתי דרך הבלוג. עם חלקם יצרתי גם קשרים לא וירטואליים. בזכותם ובעיקר בזכות המגיב הראשון,  ארטיסט הפכתי לחברה בקהילת הבלוגרים. זה לא תמיד היה קל, בהתחלה קיבלתי כמה תגובות די מעליבות ופוגעות, אבל גם על זה התגברתי
ועם חלק מהמגיבים האלה יש לי היום יחסים וירטואליים נעימים.

מדי פעם עובר במוחי הרעיון לסגור את הבלוג הזה ולפתוח בלוג חדש. שם אהיה אנונימית לגמרי ואוכל להמשיך לקטר בכיף על ילדיי ועל החיים בכלל. אולם, לא אעשה את זה מפני שחבל לי על הקשר עם כל הבלוגרים שאיתם פיתחתי מערכת יחסים כל כך מיוחדת.