אמא של מתבגרים

תודה רבה לכל המגיבים/מגיבות לפוסט הקודם. הדאגה שלכם לבריאותי מחממת את הלב. אני שמחה לספר לכם שאני מרגישה ב"ה יותר טוב. עוד לא 100%, אבל יותר טוב. לדעתי זה גם בזכותכם. הגעתי למסקנה שתגובות מפרגנות ודואגות וירטואליות ממלאות את התפקיד של ביקור חולים.

מצוות ביקור חולים היא מצווה חשובה השייכת לתחום של צדקה וגמילות חסדים. לפי חז"ל מצוות ביקור חולים מקילה על צערו של החולה. לטענתם כל המבקר חולה - נוטל אחד משישים (=1/60) מחוליו איתו וכך החולה מבריא. עם כל כך הרבה "ביקורי חולים" מכם אין פלא שאני מרגישה יותר טוב.

הייתי היום בספרייה והצלחתי לעבוד כל היום הודות לעובדה שישבתי ליד חלון פתוח לרווחה, מה שמאד הקל עליי לנשום. בדרך כלל אין לי את הפריבילגיה הזאת, כי אני יושבת בחדר לא גדול עם עוד 2-3 ספרניות ושולחן העבודה שלי לא נמצא ליד חלון. היום ישבתי באולם הקריאה המאוורר עם המחשב שלי ליד החלון והיה ממש בסדר. אז איך זה קרה?

בקיץ החליפו בספרייה את כל המחשבים, גם של הסטודנטים וגם של הצוות, למחשבים חדשים. אצל כולם כבר התקינו את המחשבים החדשים חוץ מאצלי, כי במחשב שלי מותקנות הרבה תוכנות מיוחדות, שרק אני משתמשת בהן, וצריך היה לבדוק היטב שכולן עובדות לפני הוצאת המחשב הישן והתקנת החדש. סיימתי את הבדיקות, אבל ביחידת המחשוב היו כל כך עמוסים לקראת תחילת שנת הלימודים שלא היה להם זמן להעביר את המחשב החדש לעמדה שלי בחדר הספרנים. כך יצא שיש לי מחשב ישן על שולחן העבודה ומחשב חדש באולם הקריאה ליד החלון. על המחשב החדש הזה עבדתי היום.

אמרתי לעצמי איזה מזל גדול שלא הספיקו להחליף את המחשבים, אחרת לא היה לי איפה לעבוד עם קשיי הנשימה שלי.

כמו שכתבתי בכותרת - "הכול מלמעלה".  

הכל התחיל ביום ראשון שעבר כאשר חזרתי לעבודה אחרי חופשת סוכות. הגעתי לעבודה בריאה ושלמה ונכנסתי לבניין באמצע שיפוצים. אבק, וריח צבע טרי ישר תקפו את דרכי הנשימה שלי והתחילו את התגובה האלרגית. נכנסתי מהר לספרייה, אבל שם המצב רק החמיר, מכיוון שבחופשה ניקו את השטיחים בספרייה עם חומר ניקוי חזק בעל ריח חריף. הריח לא הספיק להתנדף כי הספרייה הייתה סגורה במשך כל החג. תוך כמה דקות התחלתי להרגיש את התופעות האלרגיות בדרכי הנשימה, נזלת, אף סתום, שיעול וקשיי נשימה. ברחתי החוצה והעברתי את "המשרד" שלי לגינה.

את התרופות שהיו לי בתיק לקחתי ולאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב. אחרי 3 שעות של אוורור יכולתי להיכנס לספרייה, איפה שכל החלונות היו פתוחים לרווחה. יכול להיות שבשבוע רגיל הייתי הולכת הביתה, אבל השבוע שלפני תחילת שנת הלימודים הוא קריטי להכנת הספרייה לקראת השנה החדשה, כך שהחלטתי להישאר בעבודה ולקוות שהתרופות יעשו את העבודה.

הרגשתי שיפור וחשבתי שאהיה בסדר. בדיעבד הסתבר שהתרופות רק עזרו חלקית ושהמצב של הריאות שלי החמיר. קשיי הנשימה המשיכו. בהמשך השבוע התחילו לחצים וכאבים בחזה, שהקרינו גם על כתף ויד שמאל והבנתי שאני לא במצב טוב. קבעתי תור לרופא ביום חמישי אחרי שסיימתי את כל מה שהייתי חייבת לעשות בספרייה.

חשבתי שהרופא ייתן לי תרופות יותר חזקות וזהו, אבל אחרי שהוא בדק אותי הוא לא היה מרוצה ושלח אותי דחוף לאלקטרוקרדיוגרם. האמת, זה היה מפחיד, אבל עוד יותר מפחיד היה לראות את הפנים של זיס. הוא היה לבן כמו סיד, כך שאני הייתי צריכה להרגיע אותו שאין לי כוונות להשאיר אותו לבד בעולם הזה. המתח גבר כאשר הרופא שפענח את הא.ק.ג. לא היה מרוצה מהתוצאה וטען שיש משהו לא בסדר. הוא אמר שייתכן שאצלי זה תמיד ככה ולכן צריך לחזור לרופא שלי כדי שישווה את הבדיקה הזאת עם בדיקות קודמות.

חזרנו לרופא שלשמחתי ראה שההפרעה שראו בבדיקה שעשיתי גם מופיעה בבדיקות קודמות.

איזו הקלה, אין לכם מושג כמה פחדתי.

אחרי בירור נשימתי נוסף הסתבר שקשיי הנשימה הם שגרמו ללחץ ולכאבים בחזה. בגלל שהייתי צריכה להתאמץ הרבה יותר ולאורך זמן לנשום, נוצרה פגיעה בשריר של דופן בית החזה ובשרירים הנמצאים בין הצלעות. בבית אני מרגישה הרבה יותר טוב, כי אין חומרים שמקשים עליי לנשום.

הבעיה העיקרית היא שהשיפוצים בבניין לא הסתיימו ולכן אני כל הזמן חשופה לחומרים המזיקים לי. הרופא נתן לי משאף נוסף של קורטיזון שאמור לשפר את המצב, אבל הוא הזהיר אותי שאם המצב לא ישתפר והכאבים יתגברו הוא ייאסר עליי ללכת לעבודה כל עוד יש שם חומרים שפוגעים בבריאות שלי.

אני מקווה שלא אגיע למצב הזה, אם כי אני גם לא מתלהבת להשתמש בתרופות המכילות קורטיזון.

נחיה ונראה וכמו שאומרים העיקר הבריאות.