אני אוהבת לשתות תה.
זה מרגיע אותי.
לילדים תה זה משקה ששותים כשחולים.
גם אני חשבתי ככה, פעם, כשהייתי קטנה, אבל עכשיו אני ממש אוהבת את המשקה הזה.
תה תמיד היה משקה פופולארי בכל העולם.
מייחסים לה סגולות רפואיות והיום יש מודעות גוברת להשפעה הטובה של התה על הבריאות.
טקסי הגשת תה יש באנגליה, סין, יפן, ועוד מקומות בעולם.
אני זוכרת את הסרטTea for Two עם דוריס דיי ושיר הפתיחה המפורסם המהדהד לי עד היום בראש.
גם בסרטLa Grande Vadrouille עם לואי דה פינס ובורביל המנגינה כיכבה בסצנה הכי מצחיקה בסרט כאשר שני הגיבורים נפגשים בחמאם הטורקי ואמורים להזדהות על ידי שריקת המנגינה Tea for Two
הרבה זיכרונות ילדות שלי קשורות לתה.
במשפחתי שתו הרבה תה.
אני זוכרות את אבי יושב ליד השולחן ושותה תה בסוף הארוחה.
בשבת הוא היה טובל חתיכות שוקולד או עוגיות בתה על מנת לרכך אותן.
אני, הייתי קופצת על המציאה וגם טובלת את השוקולד שלי בתה שלו.
כל פעם הוא היה עושה את עצמו כועס ואומר (ביידיש) "תפסיקי לרחוץ את האצבעות שלך בתה שלי"
כל שבת אותו סיפור.
עד שגדלתי והתחלתי לשתות בעצמי תה.
אבל לשוקולד שטבלתי בתה שלי לא היה אותו טעם כמו לשוקולד שטבלתי בתה של אבי.
מעניין איך זיכרונות נוצרים. למה זיכרון אחד נשמר ואחר לא.
מעניין איזה זיכרונות אני מייצרת עכשיו אצל ילדיי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
