אמא של מתבגרים

בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש כמה ילדים שהיו בגן או בבית הספר עם אחד הילדים שלי. "ילדים" אולי כבר לא המילה הנכונה, מכיוון שהם כבר מבוגרים צעירים, אבל בעיני הם תמיד יהיו "ילדים". אני ממשיכה לקרוא להם בשמות החיבה מתקופת הגן, למרות שילדיי מתעצבנים עליי כאשר אני עושה את זה. אני לא עושה את זה בכוונה, פשוט קשה לי להוציא את השמות האלה מזכרוני.

כאשר אני פוגשת את אותם הילדים הם פונים אליי עם חיוך רחב ואומרים: "נכון, את אמא של..., האם את זוכרת אותי?". קודם כל אני שמחה שהם זוכרים אותי, סימן שלא השתניתי עד כדי כך עם הגיל, אבל בעיקר אני שמחה שאני (לרוב) עוד זוכרת אותם. לפעמים אני לא מזהה, וזה מאד מאד לא נעים. מעניין שזה קורה לי בעיקר עם הבנות ולא עם הבנים. אולי הבנות עוברות טרנספורמציה יותר גדולה מהבנים, נוסח  הברוזון המכוער שהופך לברבור, או שהפיגורה, הבגדים והאיפור מסווים יותר טוב את הזהות של הבנות שהכרתי כאשר היו קטנות.

צורת הפנייה אליי גורמת לי לחייך ולהיזכר בעבר, כי כבר לא קוראים לי "אמא של..." כמה שנים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגננת של בני פנתה אליי ככה. אני מוכרחה להגיד שזה היה לי מאד מוזר. הרגשתי שמחקו את הזהות שלי כאדם ובמקום זה יצרו לי זהות חדשה – "אמא של". לא גדלתי בארץ ולא ידעתי שזאת הדרך המקובלת לפנות להורים במערכת החינוך הישראלית.

איפה שאני גדלתי תמיד פנו לאימהות בשם המשפחה שלהן עם הקידומת "גברת". לא אהבתי את מחיקת הזהות הזאת. הרגשתי שיכלו להתאמץ קצת לזכור את שמות ההורים.

לא הייתי מודעת כל כך להבדל התרבותי בין אירופה לכאן בקשר לשמות של אנשים. באירופה כאשר אתה מכיר אדם טוב אתה יודע מה השם הפרטי שלו. בישראל זה הפוך, כאשר אתה מכיר אדם טוב אתה יודע מה שם המשפחה שלו. לכן גם לא הבנתי מה הקושי לפנות אליי כגברת X, הרי הגננת ידעה מה שם המשפחה של הילד בגן שלה. מהרגע שהבנתי את הקושי לזכור את שמות הפרטיים של ההורים קיבלתי את ה-"אמא של" בהבנה.

עם השנים אפילו למדתי לחבב את הכינוי "אמא של" וכאשר חברי ילדיי פונים אליי ככה היום זה מחמם לי את הלב ואני נושאת תפילה שאזכה להיות "אמא של" עוד הרבה שנים טובות.

ביום שלישי נסענו לשתי לילות נופש בים המלח. הייתי זקוקה לחופש כמו אוויר לנשימה ושמחתי שיכולתי לקחת את שלושת הימים האלה בחופשת הסמסטר כדי לנוח ולהירגע. בגלל השטפונות באזור ים המלח סגרו ופתחו את הכביש לסירוגין ולא היינו בטוחים שנוכל להגיע למלון בדרך הרגילה מירושלים לים המלח. יצאנו ביום שלישי מוקדם, אחרי שהתקשרנו למשטרה לוודא שהכביש אכן פתוח לתנועה, אחרי שהיה חסום יום קודם.

בהתחלה קצת התבאסתי ממזג האוויר הגשום והסגרירי דווקא בימים שיצאתי לנופש, אבל מהר מאד הבנתי שטעיתי ושזאת חווייה מיוחדת להגיע לאזור ים המלח כאשר יש שטפונות. עצרנו בדרך כדי לצלם וכמונו כל המכוניות שעברו שם, חוץ מנהגי המשאיות שהתעצבנו מהמכוניות שחנו בצדי הדרך והפריעו להם לדהור בכביש הצר.

המראות היו מרהיבות, צילמתי, אבל התמונות לא משקפות את העוצמה והיופי של המים שזרמו מההרים לתוך הוואדיות ועד לים המלח.

הבאתי כאן כמה תמונות ואני מקווה שדרכן תוכלו גם אתם לחלוק איתי, לפחות חלקית, את החווייה המדהימה הזאת.

המים עם הסחף לא התערבבו עם מי ים המלח ולכן יש 2 צבעים שונים.

הייתה לנו "חווייה" נוספת באותו ערב, הפסקת חשמל כללית בכל האזור, עד באר שבע. הגנרטור של המלון סיפק תאורת חירום בלבד, בעיקר באזורים הציבוריים. הסיטואציה הלא שגרתית הזאת גרמה לאורחים להתקבץ בלובי ולדבר אחד עם השני כמו משפחה, דבר שלא קורה כמעט בנסיבות רגילות.

פגשנו אנשים מאד מעניינים, ביניהם זוג רוסי, אסירי ציון משנות ה-70 מלנינגרד, שהזכירו לנו איזה זכות יש לנו לחיות במדינת ישראל החופשית ולא במדינה טוטאליטארית איפה שלאנשים אין חופש תנועה.

החופשה הסתיימה מהר מדיי, היה כיף. מזמן לא הייתי כל כך רגועה ושלווה ואני מקווה שההרגשה הזאת תישאר איתי גם בשבוע הבא כאשר אחזור לשגרת העבודה.