אמא של מתבגרים

מזמן לא כתבתי על המתבגרים שלי, לא בגלל שחס וחלילה התבגרו, לא צריך להגזים, אלא כי הם מתנגדים בתוקף שאכתוב עליהם בבלוג. לרוב אני מכבדת את בקשתם. הפעם הרצון לשתף אתכם בחוויה שהייתה לי גדול מדיי ולכן אני כותבת את הפוסט הזה.

אתמול הייתה טקס ההשבעה בסיום הטירונות של בתי. קוראיי הותיקים אולי זוכרים את התאונה שאירעה לבתי כמה ימים לפני מועד הגיוס שלה והמלחמה שלה במערכת הצבאית כדי להתגייס כמתנדבת. אחרי המון תהפוכות, מאמצים רבים והתעקשות אין סופית, היא הצליחה להתקבל כמתנדבת לתפקיד המקורי שלה כמדריכה בקורס חובשים. אל תשאלו אותי איך היא עשתה את זה, טלנובלה אפשר לכתוב על זה, העיקר שהיא הצליחה.

אני מורידה בפניה את הכובע על המוטיבציה להתגייס ולתרום, במיוחד לאור חוסר ההתלהבות שלנו בתהליך. אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו מודעים למצב הבטחוני ובעד תרומה למדינה. בני שירת בצבא 3 שנים, אבל בגלל ההשקפה הדתית שלנו היינו מעדיפים שתבחר בשירות לאומי ולא בצבא.

בנוסף, בגלל המצב הבריאותי שלה בעקבות התאונה, הצבא לא רוצה לגייס אותה כחיילת רגילה  ואנחנו כהורים דואגים חושבים שהם צודקים. אבל מי שואל אותנו? בטח לא הבת שלי!

היא התגייסה במרץ ואתמול הוזמנו לטקס ההשבעה בבסיס בבה"ח העורף – זיקים. מה אגיד לכם, לא ציפיתי שכל כך אתרגש בטקס. לראות אותה עומדת במסדר כחיילת במדי צה"ל, במיוחד לאור ההיסטוריה המשפחתית, הייתה חוויה מיוחדת. ייתכן מאד והקרבה ליום השואה העצימה את הרגשות. הכל צף, הזכרונות מהתאונה והסיפורים האישיים של הוריי ניצולי השואה. בכיתי כאשר היא קיבלה את ספר התנ"ך והנשק. אמרו יזכור וקראו פרק א' מספר יהושע. גם זיס מאד התרגש. אני חושבת שהזכרונות של השירות הצבאי שלו ושל מלחמת יום הכיפורים בפרט, הוסיפו להתרגשות.

אצל יהודים אי אפשר אירוע בלי אוכל וכך גם היה אתמול. מזל שחברה מנוסה הדריכה אותי, אחרת לא היה עולה בדעתי שיש להביא אוכל לטקס. אם יש מקום איפה שהיה אפשר לראות את ההבדלים התרבותיים בין עדות ישראל זה היה שם. בנושא אוכל אין כור היתוך.

חלק מההורים (נחשו מאיזה מוצא? ) הגיעו עם סירים, ציוד מלא לפיקניק, תרמוסים, ממולאים, סלטים, חגיגה שלמה שלא היה מבייש את אחשוורוש. אחרים הגיעו עם ארוחה ממקדונלדס הכשר במבשרת (אנחנו), טייק אוויי סושי ממעדנייה תל אביבית, פיצה, סנדוויצ'ים ועוד. כולם הביאו בקבוקי שתייה קלה כי היה חם מאד.

הנה כמה תמונות של המבחר הקולינארי :

בשאלה הזאת בדיוק פתח הרב בני לאו את דרשת שבת הגדול שלו בבית הכנסת אתמול. הדרשה התמקדה בנושא: " בית, חבורה, עם – מעגלי זהות יהודית בחג הפסח".

לדעתו זאת לא שאלה טריביאלית והתשובה משמעותית, כי היא מגדירה את הזהות שלך. האם בחרת לחגוג במסגרת משפחתית, או עם חברים, עם קבוצה. או שבחרת בכלל לא להשתתף בסדר או לנסוע לחו"ל. כל החלטה כזאת מבטאת משהו. הייתה דרשה מאד מעניינת.

השנה, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הסדר אצלנו. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אנחנו מארחים בביתנו לליל הסדר גם את אחותי, האשכנזית, ומשפחתה, ואת גיסתי, הספרדית, ומשפחתה. משום מה לא שמתי לב לזה עד שידידה של בני אמרה לי שזה מאד יפה שאנחנו מארחים ככה, כי אצלם יש הפרדה מוחלטת בין המשפחה של אביה לבין המשפחה של אמה. רק אחרי שהיא אמרה את זה תפסתי שגם אצלנו עד עכשיו זה היה ככה. זה לא היה במכוון, זה פשוט יצא ככה כל השנים.

מצד אחד זה כיף ומצד שני אני טיפה חוששת, אבל מקווה שיהיה נחמד ושכולם יהנו. מבחינתי זה אומר להכין יותר אוכל ממה שאני מכינה בדרך כלל, כי הספרדים לא מוותרים על האורז והקטניות (בצדק ,גם אני לא) ואשכנזים אוכלים פחות או יותר רק תפוחי אדמה. מזל שבמשפחתי כן אוכלים שרויה, אחרת אפילו קניידלך לא הייתי יכולה להכין.

גם חלק מהמנהגים בליל הסדר שונים. נכין גם כרפס וגם תפוחי אדמה, חזרת וחסה, מי שרוצה יטבול ביצה קשה במי מלח ומי שרוצה יגיד שיר השירים בסוף הסדר. קיבוץ גלויות אמיתי.

אם יהיה חסר משהו, אז יהיה חסר.  לא נורא. העיקר שיהיה בכיף ובשמחה, כל השאר כבר יסתדר.  

אני מאחלת לכם חג פסח כשר ושמח. אין סיכוי שאשכח שלחג הזה גם קוראים חג האביב. הכול פורח וגם אני. מזל שהתרופות שלי נגד אלרגיות כשרות לפסח.