קראתי היום כתבה מקיפה על ט' באב באתר של Mako "תשעה באב - מה המשמעות שמאחוריו", שם כתוב :
"המקרא וחז"ל זוקפים את חורבן בתי המקדש לחובתו של עם ישראל,ולכן תשעה באב מסמל למעשה את חורבנו הלאומי של עם ישראל בעקבות ריקבון מוסרי. חז"ל טוענים שבית המקדש הראשון נחרב בגלל שלוש עבירות חמורות: רצח, גילוי עריות, ועבודה זרה,ואילו בית שני נחרב בגלל שנאת חינם - השורשים הרוחניים של עם ישראל היו מקולקלים עד כדי כך שכבר לא היה ערך לבית המקדש..."
זה מה שלמדתי כל חיי ולכן אני לא מבינה למה בישראל ט' באב נחשב לעניין של דתיים בלבד ולא של כלל הציבור. האם בגלל שנוח להגיד שאבל על חורבן בית המקדש לפני 2000 שנה לא נוגע לנו היום?
הרי גם בישראל של היום יש שלטון מושחת, חוסר צדק חברתי והרבה שנאת חינם. אז איפה זה משאיר את כולנו?
אני רואה בצום ט' באב ביטוי לאבל לאומי. הביטוי לאבל כפי שנקבע הוא דתי, אבל האבל עצמו הוא על חורבן הבית הלאומי. היום, אחרי 2000 שנות גלות, יש לנו ב"ה מדינה משלנו, אבל המסר של ט' באב נשאר רלבנטי ואסור לשכוח אותו. ראיתי אתמול בערב אלפי אנשים נוהרים לכיוון העיר העתיקה, כדי להתפלל ליד הכותל המערבי. היו שם אנשים מכל הסוגים, לא רק דתיים. אותי זה שימח, זה אומר שאני לא בדיעת מיעוט.
לנו הייתה אתמול חוויה מאד מיוחדת.
במקום לקרוא את מגילת איכה והקינות בבית הכנסת קראנו אותן בעיר דוד, על מדרגות הרחוב המדורג.
אלה שרידים של רחוב מדורג ומרוצף לוחות אבן שעלה מבריכת השילוח להר הבית. רחוב זה ורחוב הרודיאני רחב התגלו במקרה כאשר עיריית ירושלים החלה לעשות עבודות בקו הביוב באזור.
בריכת השילוח
הרחוב ההורדיאני
הממצאים הארכיאולוגיים במקום מאשרים את התיאורים של יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים על המצור, המלחמה והחורבן של ירושלים בידי הצבא הרומי. הוא מתאר איך היהודים האחרונים ששרדו את המלחמה ברחו לתעלת הניקוז, מתחת לרחוב המדורג, כדי להסתתר שם מהרומאים.
בסופו של דבר זה לא עזר להם והרומאים גילו את מקום מסתורם וטבחו בהם. ההשוואה עם התיאורים של ניצולי שואה על ההסתתרות בתעלות ניקוז, כמו בגטו ורשה, עלה בראש של כולנו.
הרחוב המדורג, מתחת לכרשים אפשר לראות את תעלת הניקוז בה הסתתרו היהודים מהרומאים
קריאת מגילת איכה בתשעה באב במקום האחרון בו היהודים הסתתרו בשלהי החורבן הוסיפה מימד נוסף, מעט סוריאליסטי, לקריאת המגילה והקינות. התיאורים המופשטים נעשו פתאום הרבה יותר ממשיים. עם כל זה, לצד תחושת העצב, הרגשתי גם תחושת שמחה. הנה, אמרתי לרוחות הרפאים שם, תתנחמו, לא הייתם היהודים האחרונים כאן, חזרנו אחרי 2000 שנה ואנחנו כאן.
טוב מדי פעם להתעלות על הצרות היומיומיות ולקבל תזכורת לגודל הזכות שנפלה בחלקי לחיות במדינת ישראל, בירושלים עיר הקודש.
אי אפשר לסיים פוסט על תשעה באב בלי להזכיר את נבואות הנחמה של הנביא ירמיהו, המתחילות בפרק ל' בפסוקים אלו:
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: כְּתָב-לְךָ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָאֶל-סֵפֶר.
ג כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִים, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לַאֲבוֹתָםוִירֵשׁוּהָ. {פ}
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
