המוות הטרגי של חן אפרת מאכילה במסעדה של אגוזים, שאליהם הייתה אלרגית, הוא דבר נורא, אבל לא מפתיע אותי. המודעות לאלרגיות בכלל, ולאלרגיות למזון בפרט, כל כך נמוכה כאן שזה פלא שלא קרה אסון כזה לפניכן. באופן אישי המקרה הזה גם מאד מפחיד אותי, מכיוון שגם אני אלרגית לכל מני מאכלים. אני חוששת מתגובות אלרגיות, כמו של חן אפרת ז"ל, כאשר אני אוכלת במסעדות או אצל אנשים אחרים.
כתבתי כבר לפני 3 שנים פוסט על הנושא של אלרגיות, ואחר כך עוד כמה, בגלל התגובות של הסובבים אותי כאשר אני אומרת שאני אלרגית למשהו. אני אלרגית לכל מני דברים, לא רק למאכלים. אני נתקלת בתגובות מאד לא מבינות, שלא להגיד מאד לא אוהדות, מרוב האנשים הלא אלרגיים שלא מבינים כלום בנושא, הטוענים בין היתר שאלרגיות זה פסיכולוגי. יש להם נטייה לא להאמין, לזלזל ולהתעלם כאשר אני אומרת שאני אלרגית לריחות למשל, או לצבע או לריח של פלפלים או לחצילים ותותים.
"את מגזימה", "לא יכול להיות שזה עושה לך רע", "מה באמת, זה מפריע לך?", "הכל בראש שלך", אלה משפטים שאני שומעת כבר שנים. היותר מנומסים לא אומרים כלום, אבל המבטים שלהם אומרים הכל.
אדם יכול להיות אלרגי לכל דבר, מנגנון התגובה האלרגית ידוע, אבל יש אלרגנים (חומרים גורמי אלרגיה) נפוצים ומוכרים ודווקא אלרגיה לאגוזים אחד מהם. זאת הסיבה שבמטוסים החליפו את הבוטנים שהיו מחלקים בטיסה בחטיפים אחרים. אנשים אלרגים לבוטנים נחנקו בטיסות בגלל שהאויר היה מתמלא בחלקיקים הקטנים של האגוזים. באתר של אלעל למשל יש דף שלם על הנושא של אלרגיה לבוטנים.
כאשר אני אוכלת במסעדות אני מציינת למלצרים לאיזה מאכלים אני אלרגית ומבקשת מהם לדעת איזה מנות אני יכולה להזמין. ב-95% מהמקרים אין להם מושג ירוק מה הרכב המוצרים במנות. אין לי בעיה עם זה, כל עוד הם מודעים בעצמם לחוסר ידע שלהם והולכים לשאול את הטבח מה יש במנה שאני רוצה להזמין. זאת בתקווה שמי שעובד במטבח אכן יודע מה יש באוכל. לפעמים גם הם לא יודעים וזה הכי מסוכן.
הכי מרגיז זאת התגובה האדישה הרווחת שאני מקבלת כאשר אני מציינת שאני אלרגית למשהו. דקה אחרי שאני מזהירה את המלצרית שאני אלרגית לתותים ושאם אוכל אותם אני אמות מחנק, (בדוק, היה לי יותר מזל מחן אפרת ז"ל ובהדסה הצילו אותי), היא מגיעה לשולחן עם צלוחית של ריבת תותים עם ארוחת הבוקר.
הרבה פעמים המלצרים האלה גם לא טורחים להעביר את המידע הלאה, לבעל המסעדה, לטבח, אלא לוקחים על עצמם אחריות כבדה מאד. המלצרים היחידים שמתנהגים אחרת הם אלה שמכירים את התופעה מקרוב, או מעצמם או מבני משפחה או חברים. ההבדל ישר מורגש.
אני כבר למודת ניסיון וממש עושה חקירה, מה שלעתים מביך את הסובבים אותי בשולחן, במיוחד הילדים שלי, שעוד מאמינים שאנשים בודקים את העובדות עד הסוף לפני שהם נותנים אינפורמציה. "נו, אמא, היא אמרה לך שאין שמנת במרק, למה את מתעקשת שהיא תשאל את הטבח, מה היא משקרת לך?" לא, היא לא משקרת. אבל מכל מני סיבות, עצלנות, אדישות, חוסר רצון להודות שהיא לא יודעת ובעיקר חוסר מודעות כמה אלרגיה יכולה להיות קטלנית, היא לא שואלת את מי שיודע ומחליטה להגיד מה בראש שלה.
"האדישות הורגת", גם כאן הביטוי הנפוץ הזה אומר הכל. כולי תקווה שהמקרה של חן אפרת ז"ל יביא לשינוי במודעות של בעלי מסעדות, טבחיהם ומלצריהם ושמקרה מזעזע כזה לא יקרה שוב לעולם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
