אמא של מתבגרים

חזרתי מחג ראשון של סוכות ושבת אצל המשפחה של זיס ועכשיו יש לי פנאי לכתוב את רשימת האושפיזין שהייתי מזמינה לסוכה שלי. הרעיון הוא לא שלי אלא של "חומות של תקווה".  הפרויקט הזה מעניין מכיוון שעל מנת לענות על השאלה צריך בעצם להתמקד ולחשוב מי או מה באמת חשובים לך בחיים.

להרכיב רשימה של 150 מוזמנים לבר-מצווה נראה לי קשה אז איך לבחור רק 7 מוזמנים לסוכה?

אילו באמת הכול היה פתוח לפניי הייתי בוחרת להזמין את האנשים הבאים שכבר לא בחיים היום:

אמי ז"ל– כדי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא חסרה לי. הייתי אומרת לה כמה היא צדקה וכמה היא הייתה חכמה. הייתי רוצה לחבק אותה עוד פעם אחת ולשמוע ממנה שהילדים שלי יגדלו ושאני עוד ארווה מהם נחת.

אבי ז"ל – הייתי מאד קרובה לאבי והייתי רוצה לשמוע ממנו שאני בסדר ושיש לו נחת ממני.  הייתי רוצה לשאול אותו את כל השאלות על משפחתו שלא הספקתי לשאול כאשר הוא עוד היה בחיים. להגיד לו שאני מתגעגעת אליו, לחוש הומור שלו ולאהבה שלו.

חמותי ז"ל – שלא פגשתי אף פעם מפני שהיא נפטרה לפני שהכרתי את זיס. הייתי רוצה לספר לה איזה בן נהדר היא גידלה ולשמוע סיפורים ממנה על ילדותו של זיס.

סבתא ביילע - שעל שמה אני נקראת. מספרים שהיא הייתה אישה מאד חזקה ומיוחדת. הייתי רוצה לשאול אותה על המשפחה, איך היו החיים אז בפולין. להבין מאיפה אני באה.

שרה אמנו – לנסות להבין איך הכול התחיל, אבל מנקודת מבט נשית.

משה רבנו – גדול נביאי ישראל, בעיני הדמות הכי טרגית בתורה. הייתי אומרת לו כמה בעיניי הוא היה גיבור שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן כמנהיג של עם קשי עורף. כמה אני מעריכה שהיה לו את הכוח
להתפלל על עם ישראל אחרי חטא העגל, אחרת לא הייתי כאן היום. הייתי מנסה לנחם אותו על זה שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל למרות כל מה שהוא עשה ולתאר לו את מה שהוא לא ראה.

את האושפיזין האחרונים שלי הייתי בוחרת מתוך גיסותיי, שיבדלו לחיים ארוכים, שהייתי בשמחה מארחת בסוכה – על יותר משלושים שנות אהבה ותמיכה בי. על האהבה שהן מרעיפות על זיס ועל ילדיי. על האוכל הנהדר שהן מכינות במיוחד עבורי, הגיסה שלא אוכלת חריף. הטענה היחידה שיש לי נגדן זה שאינני רואה אותן לעתים מספיק קרובות כי הן לא אוהבות לזוז מבתיהם ולי כבר לא נעים כל הזמן להתארח אצלן.

חג שמח ומועדים לשמחה.

אחד החגים שאני הכי אוהבת בישראל זה חג הסוכות. זה חג שלא אהבתי בחו"ל מכיוון שלא הרגשתי את החג.

קודם כל, לנו לא הייתה סוכה. גרנו בבית דירות שבה לא היה מקום לבנות סוכה. אז מה עשינו?

פתרון 1 הייתה סוכה בבית הכנסת וכולם היו מצטופפים בתוכה בסיום התפילה. לא היה בה מקום לכל הקהילה ובוודאי שלא היה מקום לשבת. זה עבד כמו סרט נע. עשו קידוש, נטלו ידיים, אכלו איזה פרוסת חלה מיובשת, ברכו מהר ברכת המזון והופ הביתה כדי לאכול את הארוחה.

פתרון 2 אם היה בית דירות עם חצר ציבורי למטה, היהודים היו בונים שם סוכה אחת לכולם. היא בדרך כלל הספיקה רק לגברים, שהיו חייבים בסוכה (נשים לא חייבות בסוכה) ולא הייתה מיועדת למשפחות. זה היה נראה ככה, הגברים היו אוכלים ביחד בסוכה והנשים והילדים היו עולים ויורדים במדרגות עם הסירים על מנת להביא אוכל לגברים שישבו בסוכה. הנשים עם הילדים הקטנים היו אוכלים לבד בבית.

שתי האופציות לא היו במיוחד חגיגיות.

בנוסף, גדלתי בארץ גשומה ואף פעם לא ידענו אם תהיה אפשרות לאכול בסוכה או לא. לפעמים  באמצע הארוחה הטפטוף היה מתחיל. בהתחלה התעלמו ממנו, בתקווה שהוא יעלם, ואכלו מרק עם טיפות של גשם . רק כאשר החל לרדת מבול כולם ברחו פנימה והשאירו את האוכל על השולחן. 

זה לא היה כיף!  לכן סוכות בארץ הוא חג שמח במיוחד עבורי. גם הוריי, כאשר עוד היו בחיים, אהבו לבוא לביקור דווקא בסוכות.

בדירה הקודמת שלנו בנינו סוכה גדולה במרפסת. הילדים ואני הכנו קישוטים רבים וגם אמי ז"ל הייתה מביאה לנו הרבה קישוטים יפים מחו"ל שהיו בעצם מיועדים לעץ האשוח של חג המולד. זה היה מצחיק אותי. הרגשתי שאני "מגיירת" אותם. המצחיק הוא שמוכרים אותם קישוטים בארץ, רק שאנשים פה לא מודעים לעובדה שהקישוטים הם של חג המולד. היינו מזמינים הרבה אורחים. מאד אהבתי לארח בסוכה מכוון שהייתה הרגשה אחרת לארח בסוכה מאשר בבית.

השנה עצוב לי, אין לנו סוכה. היינו צריכים לעבור דירה כל כך מהר שלא יכולנו להיות בררנים ובדירה ששכרנו אין מרפסת סוכה ואין איפה לבנות סוכה. לכן אנחנו נוסעים לחג להתארח אצל המשפחה של זיס בצפון. אני אוהבת אותם, אבל זה לא אותו הדבר...

תאחלו לי שנמצא כבר דירה משלנו, עם מרפסת סוכה ושבעזר"ה בשנה הבאה בסוכות נשב בתוך הסוכה שלנו בירושלים ולא נצטרך להתארח בסוכה של מישהו אחר.

חג שמח.