עריכה:
האם יתכן ונגמר?
לא יכול להיות...
מה אני יכולה להגיד, לקחת את כל הריבים האלה שלנו וכל הוויכוחים לערבב ביחד ולכפול ב50
זה הרבה פחות כואב מלדעת שהוא לא יהיה איתי.. במיוחד מחר...
ההסתתרות הזאת מאמא שלא תשים לב, לנסות לבכות רק במקלחת שלא ישמעו...
אני לא יודעת איך אני אסע מחר ואבלה כל היום עם אמא כשזה יושב לי על הלב...
למה אני כולכך אוהבת אותו והוא יותר חשוב לי מהכל, למה? =(
גם כשאתה מנסה לעשות שהכל יהיה בסדר
אתה מתאכזב או מאכז מישהו...
אנחנו חיים חלק מקהילה שפשוט תמיד מאכזבת אנשים.
למה אני תמיד מאכזבת את עצמי? בזה שאני מאכזת אותו
לפעמים המוח שלי פשוט לא עובד... או שאחרי שהוא עבד שעות נוספות
הוא מתכבה
"girl, and then you kiss my lips
All of a sudden I forget that I was upset
Can't remember what you did"
נמאס לי לאכזב אותו... כן יש דברים שגם בהם אני מבינה את עצמי
אבל הוא אפילו לא יודע כמה שאני מבינה אותו,
הוא חושב שאני אף פעם לא מבינה.. אבל לפעמים אני מבינה פשוט הכל.
קש לי להסתגל למצב שממנו אני מנסה להמנע הרבה פעמים
קשה לי עם אכזבות בגלל זה אני כולכך מתגוננת
אני סך הכל מנסה לא להפגע כמו שכבר נפגעתי.
בגלל זה קשה לי...
אין יותר מה להגיד, נמאס לי לאכזב לגרום לכך שפשוט לא יהיה חשק לדבר
וזה הדבר שהכי פוגע בי.
אולי בגלל זה זה נאמר כולכך הרבה?
זהו פוסט פריקה בלבד כי כרגע אין עם מי לדבר להוציא את מה שיש על הלב.
ככה שבבקשה בלי תגובות...
=\
המשך יום נעים.
בכל מקרה אני אשמור על אופטימיות כי שבוע הבא יש שבוע עמוס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
XyulikX
