לפעמים אתה מרגיש חצוי לשניים, אתה נקרע בן ההגיון שאמור לך לא, והלב שאומר לך להמשיך להילחם.

אתה מנסה להבין מה גורם לך להרגיש ככה,אבל אתה לא מצליח.

אתה לאט לאט מתמסר למה שהלב רוצה, למרות שאתה יודע שזה לא הפתרון, ההפך, הלב הוא זה שגורם את כל הסבל.הכאב הזה שגורם לך להפסיק לנשום, הכאב שאתה מרגיש כאילו סכין ננעץ ללב שלך ואתה מתחיל לדמם, והדרך היחידה להסתיר את מה שאתה מרגיש מבפנים ולהמשיך להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה זה לעצור את הדמעות שעומדות בפתח, עד שנייה רק עוד שנייה אחת וכל מי שנמצא לידך ידע מה אתה מרגיש.

אבל איך תסביר למישהו שמה שאתה מרגיש זה רגש שאתה בעצמך לא מבין? איך תסביר למישהו שאתה יודע שהסיכוי שיקרה מה שאתה רוצה הוא אפסי, אבל בכל זאת הלב ממשיך לרצות את זה.

אני מרגישה שחלק מאותו חלום שחלמתי שבו רציתי שמשהו יקרה,נשאר בי, אותו חלק גורם לי להתבלבל בן מציאות לאשלייה, הוא גורם לי להרגיש רע עם עצמי, כשבעצם מה בסה''כ רציתי? אותך? ואתה אפילו לא מודע לקיומי, והרי איך תהיה כשהדבר היחיד שאני עושה לידך זה שותקת, וכשאני לא אז אני גורמת לך לראות מישהי שאני לא, מישהי שאני לא אוהבת, משהי שמרחיקה אותי ממך, לאט, לאט בלי להשים לב אני מאבדת אותך, אבל איך אפשר לאבד משהו שלא היה שלך?

אני מרגישה כל כך אבודה ומרוחקת, אני מרגישה מובאסת ורק המחשבה שאתה אפילו לא מודע לזה, כי בראש שלך בכלל יש מישהי אחרת,ואותה אחת בטח טובה ממני,כי היא השיגה אותך, היא כנראה לא התנהגה גמו מטומטמת לידך.

אני מרגישה רצון עז לבכות והדבר היחיד שעוצר אותי מלצעוק, זאת המחשבה שהאנשים שנמצאים בחדר השני יחשבו שאני משוגעת, לכן אני כותבת את זה כאן, במקום שקווייתי שיעזור לי להרגיש טוב יותר.