שפיות, אפשר למות מזה.

פתחתי את בלוגי היקר וגיליתי שלא עידכנתי בו מאז ההשבעה שלי, לפני 3 חודשים לערך, וחשתי צורך עז להוציא קצת את השטויות שהצטברו בפנים.

מותו של אדם יקר, אדם שהספיק כל-כך הרבה, ועם זאת עוד המון נשאר בפנים, אדם שלא הקרין מעצבותו על אחרים, תמיד חייך וידע איך להרגיע אנשים, התווכח בסלחנות, ידע לעשות המון ועם זאת להיות בלתי מורגש, כאילו מפחד שנעשה אנחנו בשבילו.

אני עומד מעל הקבר שלך, הרגע הורדת פנימה בידי בני משפחתך, אנשים אחרים מכסים אותך בעפר כי לאף אחד אין את הכח הנפשי לעשות את זה, העפר מרחף באוויר כאילו לא רוצה לעטוף אותך, כאילו גם הוא יודע שזה לא צריך להיות הסוף.

אני עומד מעל הקבר החתום, הטרי, מלא באבנים, לא בכיתי, הייתי חזק, אי אפשר לראות את האויב עם דמעות בעיניים, אני מתכופף ומרים אבן, אבן כבדה שישבה עלי מאז ששמעתי על מותך, אני מניח אותה על הקבר ואומר רק מילה אחת, אותה מילה שאף פעם לא רוצים להגיד לאדם אהוב, אותה מילה שתמיד קיווינו שהיא תתרחש אבך עכשיו אני יודע שיקח זמן עד שהיא תחול עלינו,

"להתראות"

אני יושב על הבר, מסתכל ימינה ושמאלה, כולם בזוגות, כולם כל-כך שמחים שיש איתם מישהו, כולם מאושרים.

אני יושב לי עם האלכוהול, חברי הטוב ביותר ומסתכל איך כולם מחייכים, אני לבד ולא מבין מה הקטע.

קוראים לי לעלות, אני עולה בחוסר חשק, משתדל להסתיר את זה, די מצליח, ונעמד מאחור, שלא יראו אותי, שלא יציקו.

רוצים אותי מקדימה אז אני נעמד שם, מול הזרקורים, מתחילים לשיר ומיקרופון נדחף לי לפנים, בתור זייפן חסר תקנה זה בעייתי קצת, אבל אני שר, מהלב, מהכאב העצום שעוטף אותי, מהבדידות.

אחרי שהכל נגמר אני מקבל המון תגובות חיוביות על הביצוע שלי, כנראה ששירים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב.

אחרי הכל אני חוזר לפינה שלי, עם החבר הטוב, האנשים עדיין מחייכים, אני עדיין לא מספיק שיכור כדי לחייך באמת.

המוזיקה נמשכת ונמשכת ואני לא מבין את המילים, או אולי לא רוצה להבין.

פתאום מתחילה מוזיקה מוכרת, מוזיקה יהודית, מוזיקה מהעבר הרחוק, מהעבר שבו הייתי ילד ששמח מהכל בלי לחשוב יותר מדי, אני מקשיב לזמר ושומע איך הוא שר מכל הלב והנשמה, אני מתחיל לרקוד ולשמוח עם כולם, אני לא מבין מה נפל עלי, הרי לפני כמה דקות הייתי במצב שדורש אישפוז ועכשיו...

כנראה דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב.

בנתיים אני כאן, צבא, אלכוהול וחברים.

עוד מחפש מישהי להיות איתה, כי חורים בלב הם לא דבר שקל לסתום.

עד אז ניפרד בברכת (קירקרגור) : "הצרה הכי גדולה של החיים היא שאנחנו חיים אותם קדימה ומבינים אותם אחורה"