"החיים זורמים כמו מים,
ואני נסחף איתם,
לא מרים ידיים,
אני עדיין כאן, ממשיך בינתיים,
עד שיכבה האור בעיניים."
("האור בעיניים" עידו לדרמן)
אתמול הייתי בהופעה של עידו לדרמן.
הקול המדהים, שמזכיר קצת את את דני רובס,
הלחן המטורף, שמזכיר קצת את דילן,
והמילים מדהימות, שלא מזכירות לי כלום.
כולכם מכירים את עידו כבסיסט של "התקוה 6" וכסולן של "אמסטף".
הפשטות של השירים והמילים הגאוניות שלו הופכות את המופע לחוויה מטורפת,
ישבתי על הבר, עם כוס בירה, מקשיב למוזיקה, ופשוט נהנה,
עונג צרוף שמציף כל חלק ממני,
ואני לא מצליח שלא לחשוב, כאילו השירים נכתבו על חלקים ממני,
כאילו עזרתי לו לכתוב,
מרגיש שהוא פשוט הוציא לי את המילים מהפה.
עשה את זה הכי טוב השיר "אם תלכי", שפשוט נכנס ללב ולנשמה,
ולא רק הבסים שלו מרטיטים את הגוף.
ואני יושב על הבר, מסתכל בעידו והלהקה, מחזיק את הכוס, שוכח לרוקן אותה, נזכר ברגעים יפים, וגם כאלה שפחות, בוהה באוויר, מנסה להיזכר מתי פעם אחרונה חשבתי ככה, מתי נזכרתי בימים ההם, היפים יותר.
אולי זה מוזיקה אולי המילים, אולי זה הכל ביחד, השילוב הוא זה שמזכיר לי את התקופה ההיא, זאתי שחייכתי בה יותר, עוד כשהייתה לי סיבה.
ישבתי בפאב, עם עט ומפית, ניסיתי לחשוב מה קרה מאז, מה קרה איתי, מה קרה עם החיים שלי, לאן זה זז, אבל כמו תמיד אני נתקע במקום, לא זז, מתקדם ברוורס על שביל צר, לפעמים נופל אבל אח"כ קם, נח קצת ואז ממשיך, וכמו דביל אני חוזר לעשות את זה ברוורס.
"אני רץ ולא אלייך,
מתנתק מהמציאות,
מתחמק משתי עינייך,
בורח מהתחייבות,
אל עולם מלא בכיף,
שעושה לי רק טוב,
שותה ומרחף,
חי בלי לחשוב,
החזרת אותי למדף,
אני שוב למכירה,
לוטשות בי עיניים,
ואני מרגיש רע,
מורידות מהמדף,
אבל רק למדידה קצרה,
מסתכלות על העיצוב,
בודקות את התפירה,
אומרת שטעית,
וחוזרת לחנות,
החזרת בלי לחשוב,
צריכה עוד התנסות,
את עושה ניסויים,
פורמת, מותחת,
שוחקת בצדדים,
ואודם מורחת,
מחזירה לחנות,
וגם הם נגעלים,
זורקים לארגז,
לבגדים המשומשים,
שם אני שוכב בנתיים,
הופך לאכזרי,
מחכה לחזור אלייך,
ממתין שתחזרי"
("מחכה ברוורס" גונן בשיא)
ככה זה בחיים, לפעמים אתה החרק שמסתובב לו מאושר בעולם, בלי דאגות,
ולפעמים אתה השמשה, זאתי שומעכת אותו חזק וללא רחם.
ונפרד בברכת: "גדלתי בבית הקברות, רק שם יכלתי להיות שליו ורגוע" (טים ברטון)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
