שפיות, אפשר למות מזה.

כן חבר'ה אני יודע שכולכם בשוק אבל אני קניתי עט.

הכל התחיל אתמול, כשקמתי בבוקר (כבר בעיה משלפני עצמה).

החלטתי להציג את פני בבי"ס, ואם כבר אז לגשת לבגרות, אבל אחרי יציאתי מהבית נוכחתי לדעת שאין לי עט (עיפרון אסור) ואין לי אוכל, אז החלטתי שכשאני יורד מהאוטובוס נקנה אוכל ועט.

עשר דקות הליכה יש מהתחנת אוטובוס שלי לבי"ס, בעשר דקות הספקתי לרוץ לחנות לקנות עט, למכולת לקנות אוכל, ולבי"ס להגיע בדיוק בזמן לבגרות.

מוכשר או מה?

הבגרות הסתיימה מהר מדי (כמו כולן), ובגלל שלא היה לי מה לעשות התקשרתי לדמטי לשאול למה שלומה, וקפצתי לעבודה שלה ישבתי שם כמה שעות טובות ואז לת"א, לשתות.

חיכיתי עוד כמה שעות (שבהן הבטן נדבקה לי לגב) ואז יצאנו לאכול ב"פרה המשוגעת".

כמובן שבגלל השעה המאוחרת הינו לבד במסעדה אז הרשתי לעצמי להיות לא מנומס, אני הזמנתי המבורגר 300 גר' (דמטי רק 100), אני חיסלתי את ההמבורגר שלי לבד פלוס כמה כנפיים מאיתי (דמטי הייתה צריכה את עזרתו האדיבה של איתי לסיים את ההמבורגר), אני גבר (דמטי אישה), וזה בערך ההבדל המהותי ביננו.

אח"כ הוחלט שצריך ללכת לשתות (זה הוחלט בערך בארבע אבל בעשר החלטנו את זה שוב), אז הלכנו לפליים.

היה נחמד+ + +.

קודם כל בגלל שהיה ברמן מאוד משעשע ונחמד.

אבל חוץ מזה בגלל שהצטרפה אלינו מאיה, ככה שהיה לי במה לבהות.

פתאום החלטתי שהגיע הזמן להשתמש בעט שקניתי (תודו ששאלתם את עצמכם לאיפה הוא נעלם), אז כתבתי כמה בדיחות על מפיות שלקחתי מנדב.

חצי מהבר קרא את הבדיחות, אולי בגלל שהחבורה שלנו הייתה חצי מהבר בערך, אבל גם בגלל שנתתי לשתי עלמות חן שישבו לידנו גם לקרוא (הם נראו קצת משועממות {על מי אני עובד הן נראו טוב}).

מאיה שיעשעה אותנו במיוחד עם צחוק מתגלגל, משהו כמו הגירסה הנשית של פיטר גריפין (femily guy לאלה שלא מכירים).

כשחזרנו הביתה נשפכתי על המיטה ונרדמתי כמעט מיד, חלמות מתוקים (ולא ניכנס עכשיו על מה חלמתי).

למחרת עלינו דמטי ואני לי-ם, בגלל ההחלטה שלה לסוע דרך 443 שיכנעתי אותה לזרוק אותי בבי"ס (עלק שיכנעתי, היא התנדבה ברצון), אל תדאגו היא עוד תשוב.

בבי"ס כולם התרגשו לראות אותי, בכל זאת עברו כמה שבועות, ומיד הושיבו אותי ליד השולחן לעשות מתכונת בתושב"ע.

אח"כ הייתה בגרות בחיבור, שכם אותה סיימתי בשעה, (גם עכשיו כולם היו בהלם) ביי לכולם, דמטי הנה אני בא.

קפצתי עוד פעם אל העבודה של דמטי (איתי אל תדאג, מבטיח לך זה רק בגלל שהיא משפחה {טוב זה גם בגלל שהיא אחלה בנאדם, אל תרגיש מאויים]).

מהעבודה שלה קפצנו לבלו הול לבירה של אחה"צ ואז קפיצה הביתה שלום לאמא ולישון.

הקטע המופלא בכל הסיפור הזה הוא שהעט היה בכיס שלי כל הזמן הזה ולא איבדתי אותו, תאמינו או לא!