(סתם כי אנחנו צריכים להאשים מישהו)
"החיים הם כמה רגעים,
ממתקים חטאים בתפזורת
והמוות ארוך ונעים,
ארוך ונעים"
(יחסי הציבור של המוות - דן תורן)
מעניין שזה דווקא השיר שהתחברתי אליו השבוע.
כל שבוע אני מתחבר לשיר אחר בד"כ, השבוע זה השיר הזה.
אולי זה בגלל שסוף סוף הקשבתי כמו שצריך למילים.
אולי בגלל שהבנתי שזאת הדרך היחידה להשתחרר מכל החרא שמציף אותי.
"בכיכר הגדולה ציירו סיסמאות
שהכריזו 'המוות הוא חופש'"
כן, אני צריך קצת חופש, משהו שישחרר אותי.
משהו שיגרום לי להפסיק לשבת ולא לעשות כלום.
משהו שיעיר אותי וישחרר אותי מכל הצרות שמקיפות אותי.
אני צריך חופש כדי להשלים פערים.
להיפגש עם העלמה, לבדוק דברים בשביל הספר, ללכת לדפוק את הראש...
אני צריך כסף, שיהיה לי איך לצאת לחופש, אהבה, כדי שתהייה לי סיבה לצאת לחופש, וזמן, כדי שאני אוכל לצאת לחופש.
"והמוות גילה את פניו בציבור
הצטלם והחל להופיע"
הגיע הזמן להראות את עצמי, להפסיק להתחבא מאחורי תחפושות, לצאת לעולם הגדול כשהלב והראש פתוחים.
התחלתי עם זה, אבל זה לא מספיק, אני צריך לפגוש אותה.
אולי אם זה יקרה הלב ירפה מהכאבים הבלתי פוסקים שלו.
או שאני אחטוף התקף לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
