סוף סוף פגשתי אותה, אני לא יכול להגיד לכם כמה אני מאושר.
אמנם ההורים שלה היו כל הזמן ברקע (ובארוחת ערב), אבל בכל זאת היו לנו כמה רגעים לבד.
כל-כך התגעגעתי אליה, ועכשיו... עכשיו הגעגוע רק גדול יותר, אני רוצה להיות איתה בכל רגע נתון.
אז מה אם זה מתנגש עם הלימודים, אני הצלחתי לעבור את כיתה יב' בלי להגיע לשיעורים(רק לבגרויות וגם לא לכולם)
נפגשנו בעיר ונסענו אליה הביתה (טרמפ עם אמא), עשינו קניות בדרך, איזה חמודה אמא שלה, כל הזמן ניסתה לגרום לנו להיות ביחד (בלעדיה) "לכו תביאו..." "עזוב את העגלה ולך איתה לבחור מיתר", פשוט מלכה.
בבית שלה ניסיתי לעזור אבל הפרעתי יותר, עד שאבא שלה הגיע, חזר שבועיים וחצי אחריהן מחו"ל, ומי יסחוב את המזוודות אם לא החבר החסון של הבת?
כמה בגדים הבנות האלו סוחבות איתן? חצי שנה סך הכל והיו להן 2 וחצי תיקים ענקיים! (האבא הסתפק בחצי תיק).
קיבלתי את האישור של אבא שלה ("איזה מזל שגונן פה ולא איזה חנון" {אני מבטיח שזה מה שהוא אמר}).
האמא נראה לי עוד בודקת, למרות שהיא הייתה הרבה יותר סבבה מהפעם הקודמת.
סוף סוף הבאתי לה את כל הדברים שכתבתי, אני מחכה לתגובה (היא הבטיחה להגיב לי גם על המכתב הראשון)
היא אמרה שהיא מנסה לכתוב מכתב תגובה כמו שאני כתבתי, למרות שאני יודע שאין סיכוי (כי אף אחד לא כותב יפה כמוני 
) אני באמת מעוניין לראות מה יצא.
and now to something complitli defrent
בדרך הביתה תפסתי טרמפ עם בחור שנסע במהירות של 130 קמ"ש.
אבל כל פעם אחרי שהוא סיים לבצע את העקיפה הוא חזר למסלול הימני.
מה הוא חשב לעצמו? אם שוטר יגיע הוא יגיד לו:
"אני יודע שנסעתי על 130 אבל נסעתי בימין, לא מגיע לי הקלה?"
כאן גונן משדר לכם ממעלה אדומים,
ועד לפעם הבאה:
"יש אנשים שאוהבים לישון ליד קירות, ויש את אלו שאוהבים לישון ליד אלו שידחפו אותם מהמיטה" (אתגר קרת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
