שפיות, אפשר למות מזה.

עבר כבר חודש מאז שנפגשנו בפעם האחרונה, חודש שלם.

היא אומרת שעוד שבועיים הבגרויות יסתיימו ואז ניפגש המון,

אני יודע שהיא רוצה להיפגש אבל אמא והלימודים מקשים (גם אבא אבל פחות).

קשה לי להיות כל-כך קרוב ועם זאת כל-כך רחוק,

רואה כמה מערכונים של "הגשש" כיד להקל על הכאב,

החיוך על השפתיים לא יורד אבל הלב עדיין לא מסכים להרפות,

"קשה לי
קשה לי לדבר
קשה לי
קשה לי לאלתר
כל האופציות האלה

והיא אמרה שיהיה בסדר
היא טעתה
היא טעתה בגדול
והיא אמרה שיהיה בסדר
היא טעתה, טעתה, טעתה בגדול
טעתה, טעתה, טעתה בגדול"

אני לא אוהב להתלונן בדרך כלל, אבל די נמאס לי להיות כל-כך רחוק,

ועכשיו אני בשבוע חופש מהמכינה אז בכלל זה מבאס שאנחנו לא נפגשים,

אבל אין מה לעשות, מתמודדים.

בנתיים במכינה מחפשים אנשים לשנה הבאה (אם בא לכם צרו קשר), ואולי היא תגיע, נקווה.

לפחות החוש היצירתי שלי מוצא סיבה לצאת החוצה, אני לא אפרסם עכשיו כי צריך לקום, אולי בהזדמנות.

נ.ב.

עובר דירה עוד שבועיים, אחרי 12 שנים עוברים דירה, מה עוד ישתנה השנה?