שפיות, אפשר למות מזה.

סוף סוף עברתי דירה, זה מוזר להגיע למקום חדש ולהרגיש שייך למרות שאתה בכלל לא קשור.

חזרתי עכשיו מהצגה, "צלילי המוזיקה" עשו החבר'ה מקיבוץ שדה אליהו.

שבתפקיד הראשי שיחקה אישתו של בן-דוד שלי, את החבר של ליזל, רולף גרובר, שיחק בן-דודי (מהצד השני), את אדמירל פו שרייבר שיחק אחי, וסבתא שלי ודודה שלי היו 2 מהנזירות.

זה כיף להכיר את השחקנים, נותן נופך חדש לדמות ולהצגה.

ליזל:"איך את יודעת את אוהבת את אבא?"

מריה:"כי הפסקתי לחשוב על עצמי, והתחלתי לחשוב עליו"

אין הרבה משפטים שיכולים להתאים למצבי עכשיו, אבל זה באמת הכי קרוב מכולם,

קשה במכינה, אנחנו לא מלקקים דבש כל היום, עובדים קשה, ולפעמים אפילו קשה מאוד, אבל לראות את התוצאות אחר-כך זה מספק.

הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי זה השיחות עם אביטל (כן, החלטתי לחשוף את השם), מדי פעם, לא תמיד אנחנו מדברים, ובדרך- כלל הם נקטעות באכזריות בגלל דבר זה או אחר, זה קצת מבאס, אבל מנסים להתרגל, אין דרך אחרת, לא פגשתי אותה כבר מהפוסט האחרון, שבועיים כמעט, אני מתגעגע, זה כל פעם נהיה קשה יותר ויותר, איזה כיף שאתם פה, מישהו שאפשר לפרוק עליו הכל, ולא לספר את זה כל פעם מחדש, בו זמנית אני פורק הכל על כמה אנשים.

אני רוצה להגיד לכל מי שקורא ומגיב פה תודה, אחרי 130 פוסטים אני חושב שהגיע הזמן, אני לא מאמין שאני כל-כך הרבה זמן פה.

תודה לכם על זה שהייתם אוזן קשבת בכל הזמן הזה כשהתלננתי.

תודה לכם שנתתם עצות, וניסיתם לעזור.

תודה לכם שהייתם פה.

פשוט תודה.

נ"ב

לפוסט שלי היה יומלדת לפני שלושה חדשים, ובגלל שאף אחד לא טרח להזכיר לי, וגם בגלל שאני אידיוט, אז לא חגגנו לו יומולדת השנה, אולי שנה הבאה, אני אבקש חופשה מיוחדת.