שפיות, אפשר למות מזה.

הרבה זמן לא ביקרתי כאן.

זאת לא הצהרה או משהו, קביעת עובדה נטו.

בזמן האחרון עולות לי תהיות למה אנשים מנסים נואשות לצור קשר, אני לא מדבר על קשר זוגי (שגם לפעמים נראה מיותר וחסר היגיון), אני מדבר על קשר נוסטלגי כזה או אחר עם אנשים שלעולם לא ידברו איתם שוב, אני מדבר על הרשתות החברתיות שמתרבות כמו אשה חרדית במאה שערים.

הפוסט האחרון נכתב לפני כמעט שנה, באמת עבר כל-כך הרבה זמן?

מנסה לחשוב מה עבר עלי בזמן הזה, לא אלאה אתכם בפרטים, כמו בפזמון הישן:"חתונות, לוויות, לידות וצבא (שאיכשהו מצליח לקשר בין כולם)"

מעולם לא חשבתי שאהיה מאלו שמצליחים להישאר ערים כל הלילה ולתפקד כמו אנשים שפויים ביום שלמחרת, אני באמת לא כזה (אלא אם כן חוסר השפיות שלי היא השפיות של שאר בני האדם ?!), ער יותר מדי, ישן בזמנים שרוצה להיות ער, לבד, עדיין.

אולי מהכרח אולי מבחירה, יכול להיות שהבדידות מרגישה כל-כך טוב עם עצמה שהיא משאירה אותי לבד עוד קצת?

לא מנסה לשמור על קשר עם אנשים, מתרחק, מוצא לעצמי חברים זמניים במקומות נידחים, אנשים שחושבים שהקשר הזמני שלי איתם הוא עם פוטנציאל לטווח ארוך, אנשים מהעבר שזוכרים אותי מזמן כזה או אחר ומנסים להעלות זכרונות, נעלבים כשאני לא זוכר אותם ומנסים לחדש קשר שעבר הזמן שלו עוד לפני שהוא התחיל, ילדים קטנים שגדלים לי מול העיניים ואומרים שלא השתניתי (עד שהם מגלים שלא אלי הם התכוונו), יותר מדי אנשים סביבי ואני לא זוכר את כולם.

אפשר כמובן להאשים בזה את השטויות שאני לומד ותופסות את המקום על ההארד דיסק ששוכב אצלי מאובק בגולגולת (יש אופציה לגיבוי?), אולי את השטויות שעשיתי בתור צעיר ואזרח, כמובן שהאופציה הנוחה ביותר היא להאשים את הקופסה שאתם יושבים מולה או את הקופסה הגדולה יותר שבסלון, אבל למען האמת הסיבה היחידה היא שפשוט לא אכפת לי, אם צריך אני עושה את המאמץ, לפעמים אפילו בשביל כמה חודשים כדי שלא יעלבו, אני נהיה יותר מדי חברותי בזמן האחרון, זה יעבור לי.

מתחבר בעיקר למילים בזמן האחרון, קורא שוב ושוב את "צנורות" של אתגר קרת, מתענג על הטור של יהונתן גפן, משתעשע מהשירים של יוני בלוך, ומפיק לקחים מהשירים של יוסי "טאבו+" שמריך, אבל יותר מכל אני מתרפק על השירים של יורם טהרלב שבכל פעם מחדש כושר ההסתגלות שלו אל השפה העברית העכשוית מוציא אותי מדעתי ומחזיר אותי אל פעם, נוסטגליה כבר אמרתי?

אני אחזור לשאלה שלי, בשינוי קל, מה גורם לאנשים להתחבר אחד לשני?

אולי בעצם אם אחיה כמו שלדון מ-"המפץ הגדול" אנשים יבינו שכל מה שאני מחפש זה את טובתם הבלעדית ואחרי שאשיג מהם את מה שאני צריך הם יכולים לעוף לי מהפנים.

ואולי אני סתם מתמרמר, הרי מה בסה"כ הספקתי לראות? אני רק בן 21, כל החיים לפני, אם לא אבזבז את כל המשקעים עכשיו-"על מה אבכה בגיל חמישים?"

ואולי לא, אולי הספקתי לראות מספיק דברים שיתנו לי את הזכות להתמרמר, אולי בעצם המשוגעים הם אלו שרואים את העולם נכון ואנחנו ששבויים בלב ליבה של החברה לא מצליחים לראות את מה שניצב לנו מול העיניים, לא מצליחים להרגיש בלי שיסבירו לנו איך, לא מצליחים לבכות בלי בצל שיעזור לנו, אולי באמת החיים שלי בצל אלו שתמיד ידעו להשתגע, להתמרמר, לצחוק, לחשוב וגם לפעמים קצת להביע את זה גרמו לי לחיות דרכם?

"אני אדם זקן כלוא בגוף צעיר,

סופר בשנות כלב את השנים שאני מעביר,

ורק ניצני שערותי הלבנות,

מעבירים את התחושות,

מצמיחים על פני השטח את מה שמת בפנים" (יוסי "טאבו+" שמריך, "בוקובסקי")

                                                                                    שבוע טוב.