שפיות, אפשר למות מזה.

(העצב שגורמים זכרונות שמחים)

המפתחות נמסרו (כמעט כולם, אני שומר על שלי) וככה נגמר לו עידן.

שבוע שעבר אמרתי שלום לבית הישן, לכל חדר בנפרד, ולכולם ביחד.

תוך כדי סיור בבית עלו זכרונות, פה הייתה מיטת קומותיים, פה מודבקים תמונות שהסתכלתי בהן לפני שהלכתי לישון, ופה הקיר שצבוע בכחול, כשאני חושב על זה, ישנתי בכל חדר בבית שלי (לרבות האמבטיה) בשלב זה או אחר, בין אם זה כשהייתי קטן וישנתי עם אחותי באותו חדר ובין אם זה כשהלכתי למיטה של ההורים כשהייתי קטן.

המיטה הזוגית (שרוב הזמן ישנתי בה לבד), ההשכמות של האח הגדול, עם שעון מעורר ביד אחת וכוס קפה בשניה.

הטלוויזיה והנרגילה של האח השני, ושני הבקבוקים שמלאים באפר.

והריבים עם האח השלישי (כמה צחקנו):

האח השלישי מספר לאמא שהוא הולך לעבור קורס מחשבים

אני- "למה לך לעבור קורס מחשבים? יש לך חוש טכני של נעל"

האח מתקרב בצעד מאיים,

אני-"יש לי מזלג ואני לא אהסס להשתמש בה"

האח ממשיך להתקרב ואני דוקר אותו, כמובן שחטפתי על זה אח"כ.

כל משחקי הכדורגל שהיינו עושים במסדרון, כל השעות שהיינו צוחקים ביחד על הנחירות של אבא, וכל השטויות שהיינו שורפים יחד,

עכשיו אחד בחו"ל, אחד עוד שלושה חודשים מתחתן והשלישי גר בקיבוץ, ההורים גרושים והאחות כמעט ולא נמצאת בבית (לא שאני נמצא בו כל הזמן), עכשיו כדי להיפגש לארוחת שבת אנחנו צריכים לעשות תיאומים מראש, מעניין מתי הפעם הבאה?

בנתיים עדיין יש צחוקים בין כולנו, פה ושם נפגשים/מדברים לזמן קצר, אולי זה בגלל שאנחנו לא משפחה של ביחד, כל אחד יש לו את הפינה שלו בעולם, אבל אולי זה בעצם מה שהופך אותנו למשפחה גדולה ומאושרת.

הבית הלך, אולי עוד ישוב, ימים יגידו, בנתיים יש לי חדר שגדול יותר מהחדר שהיה לי עד עכשיו,מסתדרים, נמצאים במכינה רוב הזמן, ובתכל'ס נהנים, "בחיים הכל עובר, השנים חולפות מהר", כמה שזה נכון...

אני אפרד מכם בברכת:

"עוד אבנך ונבנית בתולת הברזל"

סוף סוף עברתי דירה, זה מוזר להגיע למקום חדש ולהרגיש שייך למרות שאתה בכלל לא קשור.

חזרתי עכשיו מהצגה, "צלילי המוזיקה" עשו החבר'ה מקיבוץ שדה אליהו.

שבתפקיד הראשי שיחקה אישתו של בן-דוד שלי, את החבר של ליזל, רולף גרובר, שיחק בן-דודי (מהצד השני), את אדמירל פו שרייבר שיחק אחי, וסבתא שלי ודודה שלי היו 2 מהנזירות.

זה כיף להכיר את השחקנים, נותן נופך חדש לדמות ולהצגה.

ליזל:"איך את יודעת את אוהבת את אבא?"

מריה:"כי הפסקתי לחשוב על עצמי, והתחלתי לחשוב עליו"

אין הרבה משפטים שיכולים להתאים למצבי עכשיו, אבל זה באמת הכי קרוב מכולם,

קשה במכינה, אנחנו לא מלקקים דבש כל היום, עובדים קשה, ולפעמים אפילו קשה מאוד, אבל לראות את התוצאות אחר-כך זה מספק.

הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי זה השיחות עם אביטל (כן, החלטתי לחשוף את השם), מדי פעם, לא תמיד אנחנו מדברים, ובדרך- כלל הם נקטעות באכזריות בגלל דבר זה או אחר, זה קצת מבאס, אבל מנסים להתרגל, אין דרך אחרת, לא פגשתי אותה כבר מהפוסט האחרון, שבועיים כמעט, אני מתגעגע, זה כל פעם נהיה קשה יותר ויותר, איזה כיף שאתם פה, מישהו שאפשר לפרוק עליו הכל, ולא לספר את זה כל פעם מחדש, בו זמנית אני פורק הכל על כמה אנשים.

אני רוצה להגיד לכל מי שקורא ומגיב פה תודה, אחרי 130 פוסטים אני חושב שהגיע הזמן, אני לא מאמין שאני כל-כך הרבה זמן פה.

תודה לכם על זה שהייתם אוזן קשבת בכל הזמן הזה כשהתלננתי.

תודה לכם שנתתם עצות, וניסיתם לעזור.

תודה לכם שהייתם פה.

פשוט תודה.

נ"ב

לפוסט שלי היה יומלדת לפני שלושה חדשים, ובגלל שאף אחד לא טרח להזכיר לי, וגם בגלל שאני אידיוט, אז לא חגגנו לו יומולדת השנה, אולי שנה הבאה, אני אבקש חופשה מיוחדת.