שפיות, אפשר למות מזה.

"החיים זורמים כמו מים,

ואני נסחף איתם,

לא מרים ידיים,

אני עדיין כאן, ממשיך בינתיים,

עד שיכבה האור בעיניים."

("האור בעיניים" עידו לדרמן)

אתמול הייתי בהופעה של עידו לדרמן.

הקול המדהים, שמזכיר קצת את את דני רובס,

הלחן המטורף, שמזכיר קצת את דילן,

והמילים מדהימות, שלא מזכירות לי כלום.

כולכם מכירים את עידו כבסיסט של "התקוה 6" וכסולן של "אמסטף".

הפשטות של השירים והמילים הגאוניות שלו הופכות את המופע לחוויה מטורפת,

ישבתי על הבר, עם כוס בירה, מקשיב למוזיקה, ופשוט נהנה,

עונג צרוף שמציף כל חלק ממני,

ואני לא מצליח שלא לחשוב, כאילו השירים נכתבו על חלקים ממני,

כאילו עזרתי לו לכתוב,

מרגיש שהוא פשוט הוציא לי את המילים מהפה.

עשה את זה הכי טוב השיר "אם תלכי", שפשוט נכנס ללב ולנשמה,

ולא רק הבסים שלו מרטיטים את הגוף.

ואני יושב על הבר, מסתכל בעידו והלהקה, מחזיק את הכוס, שוכח לרוקן אותה, נזכר ברגעים יפים, וגם כאלה שפחות, בוהה באוויר, מנסה להיזכר מתי פעם אחרונה חשבתי ככה, מתי נזכרתי בימים ההם, היפים יותר.

אולי זה מוזיקה אולי המילים, אולי זה הכל ביחד, השילוב הוא זה שמזכיר לי את התקופה ההיא, זאתי שחייכתי בה יותר, עוד כשהייתה לי סיבה.

ישבתי בפאב, עם עט ומפית, ניסיתי לחשוב מה קרה מאז, מה קרה איתי, מה קרה עם החיים שלי, לאן זה זז, אבל כמו תמיד אני נתקע במקום, לא זז, מתקדם ברוורס על שביל צר, לפעמים נופל אבל אח"כ קם, נח קצת ואז ממשיך, וכמו דביל אני חוזר לעשות את זה ברוורס.

"אני רץ ולא אלייך,

מתנתק מהמציאות,

מתחמק משתי עינייך,

בורח מהתחייבות,

אל עולם מלא בכיף,

שעושה לי רק טוב,

שותה ומרחף,

חי בלי לחשוב,

החזרת אותי למדף,

אני שוב למכירה,

לוטשות בי עיניים,

ואני מרגיש רע,

מורידות מהמדף,

אבל רק למדידה קצרה,

מסתכלות על העיצוב,

בודקות את התפירה,

אומרת שטעית,

וחוזרת לחנות,

החזרת בלי לחשוב,

צריכה עוד התנסות,

את עושה ניסויים,

פורמת, מותחת,

שוחקת בצדדים,

ואודם מורחת,

מחזירה לחנות,

וגם הם נגעלים,

זורקים לארגז,

לבגדים המשומשים,

שם אני שוכב בנתיים,

הופך לאכזרי,

מחכה לחזור אלייך,

ממתין שתחזרי"

("מחכה ברוורס" גונן בשיא)

ככה זה בחיים, לפעמים אתה החרק שמסתובב לו מאושר בעולם, בלי דאגות,

ולפעמים אתה השמשה, זאתי שומעכת אותו חזק וללא רחם.

ונפרד בברכת: "גדלתי בבית הקברות, רק שם יכלתי להיות שליו ורגוע" (טים ברטון)

ממוצב למוצב, זייפן בלי גיטרה, שמירות, סיורים, ער הרבה, ישן פחות, שומר על הגבול המזרחי וחולם להיות בקצה המערבי, מת לקפוץ לים, או לי-ם, מבזבז את הזמן שלי בהתעפצויות או בריבים עם האנשים בחדר, אבל זהו הגיע הזמן לנקות את הכל.

עובר חדר כדי להתחיל מחדש, קצת נמאס לי שמצפים שאני אהיה אסיר תודה על דברים שחיבים לתת לי, עצבני שרוצים שאני אהיה נחמד לכולם, גם כשהם לא מתכננים להיות נחמדים, מצפים שאני אלקק להם את התחת רק בשביל שהם יוכלו לבעוט לי בפנים.

אז חטפתי שבת, אז חטפתי יום ביציאה, אבל כמו שאמר חבר טוב: "אני לא כלבה שלכם!!"

אז עזבתי את החדר ועכשיו אני לבד, בלי אנשים שיפריעו לי, רק אני ועוד כמה "קרמיים" בחדר,אבל שקט, רגוע ולא צריך לסדר את החדר.

אבל הכי חשוב לשמור על אופטימיות לא?

מתלבט אם לחזור לצבא, מה יש לי לחפש שם?

חבורה של אנשים שלא יודעים להעריך את העזרה שלי.

אנשים שלא יודעים להגיד תודה, אנשים שלא יודעים לדבר בעברית, אנשים שמנסים לגרום לי להרגיש רע עם זה שאני מדבר כמו שצריך.

אנשים שמנסים לי לגרום להרגיש רע עם עצמי.

אנשים שגורמים לי רע.

פורט על הגיטרה, מנסה להירגע, להוציא קצת שאריות של תסכול, אבל הגיטרה לא מכוונת, את הטיונר שכחתי אצל האקסית, ואני מת לנגן, אני במצב רע!

לא יודע מה לעשות, אין לי מושג איך להמשיך מכאן, הולך להטביע את הצער במשקה, ואם יהיה לי די כח, ואולי אם יהיה לי מזל, גם הריאות שלי יזכו לטעימה מחומרים רעילים שעושים טוב, אל תדאגו, רק חוקי, אני אזרח טוב, שומר חוק.

הגיטרה מושבתת, ואני צריך לפרק את התסכול שלי על משהו.

מוציא תסכול בכתיבה, סוג של תרפיה, משהו להרגיע, משהו שאמור לעזור לי להוציא את ה-"חמץ".

את כל הרע, את כל מה שגורם לי להרגיש ככה, מנסה לחשוב על עוד דרך, על עוד צורה שבה אני אוכל להתנקות

הדרך היחידה שאני חושב עליה היא להכניס קצת חומץ פנימה, לעשות החלפות.

להתרוקן מהרע ולהתמלא באלכוהול, שיכול להיות הכל, טוב ורע, רק המינון משנה.