שפיות, אפשר למות מזה.

דבילים לא אומרים עצה!

אומרים אילנית!

עצה טובה שקיבלתי?

רק אחת?

קיבלתי כל-כך הרבה עצות בחיים הקצרצרים שלי שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

כמובן יש את העצה שתמיד חוזרת על עצמה: "אתה זייפן! תפסיק לשיר או שאני ארביץ לך!"

עוד עצה שקיבלתי היא להתגלח (שיושמה! תמונה בעז"ה בסוף הפוסט)

כולם נותנים עצות.

"תפסיק לשתות זה יהרוס לך את הכבד" "תתחיל ללמוד!" ועוד...

רוב האנשים נותנים עצות על פי ניסיון חיים, בין אם שלו ובין אם של אחרים.

אנשים נותנים עצות כדי שלא נעשה טעויות.

אבל למה?

אני רוצה לתהות ולטעות, בלי זה אני לא אלמד בחיים.

אם מישהו יגיד לי לא לעשות משהו כי זה יוביל לתוצאה מסויימת, גם אם אני מקשיב לו, ולא עושה את זה, תמיד אני אחייה בתהייה: "מה היה קורה אם..."

אישה חכמה אמרה פעם:"ניסוי ותהייה השאירו אותי עם שריטות על הכוויות" (לאה גולדברג כמדומני).

אני רוצה לחיות עם ניסוי ותהייה, אז אני אטעה קצת, אחטוף קצת מכות ושריטות, אני אכווה, אבל אני אדע! אני אלמד!

מי שלא עשה טעויות בחיים לא יהיה לו על מה להצטער כשהוא יזדקן.

כולנו צריכים לטעות מתישהו.

בואו נחזור לעצה.

איך מגדירים עצה כעצה טובה?

האם עצה טובה שלי אל מישהו אחד יכולה להיות הרת אסון לאחד אחר?

היה פעם מישהו שהתאבד בגלל שלא הקשיבו לעצתו (שדרך אגב הייתה גאונית מאוד)

אבל אותו בחור נתן את אותה עצה לאוייב של האדם הראשון.

מן הסתם שמעתם עליו, אחיתופל נשמע מוכר?

עצה לא יכולה להיות טובה לכולם, תיזהרו עם מי שאתם נותנים לו את העצות שלכם, זאת העצה שלי בשבילכם.

הבטחתי תמונות, אז אני מקיים

רק כדי שתזכרו איך נראתי לפני הנה תמונה.( אני לא באמת מפחיד כ"כ)

זו תמונה מאמצע הגילוח.

וגם זו (למקרה שלא ראיתם טוב)

וככה אני נראה עכשיו (בערך)

אז שתהייה לכם שבת שלום, ומועדים לשמחה.

מוצ"ש חגיגות יומהולדת בי-ם, כולם מוזמנים (מי שאין לו שמונה עשרה שלא יתפלא שלא מכניסים אותו).

היי,

התגעגתי.

כל-כך הרבה זמן לא ראיתי אותך ופתאום המפגש הזה.

זה נחמד לפגוש בנאדם שלא פגשת המון זמן, זה משמח.

עוד יותר משמחת העובדה שגם הוא עשה מאמצים להיפגש איתך.

שגם הוא שמח לראות אותך.

לפגוש אותך שמה, עם כל האנשים, לראות את התספורת החדשה שלך.

לדעת שעוד כמה ימים את טסה.

מי יודע מתי אני אראה אותך שוב?

אני מתגעגע כבר מעכשיו.

אני יודע, זה נשמע קיטשי ודבילי.

אבל חשוב לי לדעת שתקראי את זה.

חשוב לי לדעת שאת תדעי מה אני מרגיש.

כבר כמה ימים שאני תוהה למה נפרדנו.

למה זה לא המשיך?

האם זה בגלל המרחק?

עכשיו את הולכת להיות רחוקה ממני בעוד כמה אלפי קילומטרים.

מעבר לים הגדול שמה בהרי החושך.

בערים המנוכרות שם אתה לא מכיר את השכן שלך.

בערים שאי אפשר לנשום בגלל הזיהום.

בהרים שם אין לך שכנים, ומרגישים לבד.

בהרים הגבוהים שאין לך חמצן.

מעולם לא היה לי מה לחפש בחו"ל.

יצאתי רק פעם אחת, כדי לחוות משהו שהיה לפני כמה שנים.

ועכשיו כשיש לי מה לחפש שם.

עכשיו כשאני רוצה להגיע לשם.

אין לי את הזמן או האמצעים הדרושים.

אין לי איך לראות אותך, סתם ככה באמצע היום.

לחשוב שבזבזתי שנה! שנה שבקושי פגשתי אותך.

למרות שידעתי שאת במרחק נגיעה ממני.

ידעתי איפה את נמצאת כמעט בכל רגע נתון.

ידעתי שאני רוצה להיות איתך.

בכל זאת החלטתי לשמור על מרחק.

החלטתי לתת לזה עוד קצת זמן להתקרר.

החלטתי לוותר....

אבל לא עוד!

אני לא מוכן לוותר על השבועיים הקרובים שבהן את עוד בארץ.

אני לא מוכן לוותר על כל דקה שאוכל לבלות איתך.

אני לא מוכן לוותר! אני כותב את המכתב הזה כדי שתדעי כמה את חשובה לי.

אולי לא אמרתי את זה מספיק.

אולי סתם הזנחתי אותך.

אבל אני פה עכשיו כדי לשנות את זה.

אין לי עוד זמן אחר לעשות את זה חוץ מהיום.

אין עוד מקום לעשות את זה חוץ מפה.

כתבתי לך שיר.

לא ארוך מדי, כי המכתב הזה כבר גובל בשיעמום.

אבל שיר שמביע מה שאני חושב.

מה שאני מרגיש.

מה שאני מקווה שגם את מרגישה:

אני לא יכול להפסיק עלייך לחשוב,

בטוח שאותך עוד יכול לאהוב,

יודע שאת שם שומעת אותי,

טוב לי כשאת מדברת איתי,

לא יכול לחיות כשאת לא לידי.

תמיד רציתי להיות איתך קרוב,

אני מקווה שגם את עוד יכולה לאהוב,

נורא רוצה להביע רגשות,

יושב וכותב לך עוד כמה שורות.

אפשר תמיד לקוות שתהיי,

נורא יקרה לי, תמיד בליבי,

יש לך עוד כמה שניות בשבילי?

אומר לך עכשיו,

ולא אשתוק לעד,

הבחור מאוהב,

בך, תמיד, לעד.

אגיד עוד דבר,

ואסיים את שירי,

תמיד את תהיי פה,

כי את בליבי.

הדמעות צורבות לי בעניים כשאני חושב שאני לא אוכל לראות אותך יותר (עוד קלישאה, אבל זה אמיתי).

מקווה רק שלא תשכחי אותי פה.

גבר צעיר שמחכה.

מחכה לך שתחזרי.

אל תשכחי לשלוח מכתבים.

אני לא שוכח...

אחרי הפוסט האחרון, שחסך מכם קריאה של שטויות שאני כותב בדרך כלל, החלטתי שיש לכם חסך.

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לשתף אתכם בכמה ממחשבותי, וממחשבות אחרים, בסוף השבוע שחלף.

*ארוחת צהריים ביום שישי*

ה' (לא של הנשיא) קוראת עיתון ונתקלת במודעה של אורן זריף.

ה': "מי זה אורן זריף?"

אני: "מישהו שטוען שיש לו כוחות על"

ה': "אם יש לו כוחות על הוא לא יכול לעשות משהו עם המראה שלו?"

כשנכנסתי ל-"ישרא" תפס את עיני שם של בלוג שעדכן באותו רגע.

"דמאות של מלאכים" אתם לא טועים, זה השם של הבלוג.

אני חושב שהגיע הזמן ש-"ישרא" יעשו מעצמם אתר למופת ושישימו חסימה לאנשים מתחת לגיל 16, שלא יכתבו בלוגים.

ואם לא לשים חסימה לפי גיל אז לפחות העפה של אנשים עם שגיאות כתיב שחוזרות ונשנות.

כי הגיע הזמן להעלות את רמת הכתיבה, אני לא מדבר על סלנג, חס וחלילה, או על ניקוד, רחמנא ליצלן, סך הכל על כתיבת עברית נכונה, ושאני לא אשוטט לי ברשת ואגלה משפטים כמו: "אחי תביא את הדורדורנת* שלי בבקשה" (*דאורדורנט), או "על* תשקח** לבוא לאביה, יש חנוקת*** בית" (*אל, **תשכח, ***חנוכת).

אני לא אביא לכם עוד דוגמאות כי אני חושב שהבנתם את הרעיון.

שלא תטעו, אין לי בעיה עם האנשים יש לי בעיה עם איך שהם כותבים, גם אני מודה באשמה טועה מדי פעם ונבלעות לי אותיות, אבל כשזה קורה באופן כרוני זה מתחיל להציק.

הבעיה, לעניות דעתי, מתחילה עם המוזיקה ועם התוכניות שמראים לילדים של היום.

כשזמר צריך ללכת להקליט את השיר שלו שוב בגלל שיש לו  טעויות בהגיית המילים אני חושש שיש פה בעיה, וכשיש תחנות רדיו שעדיין משמיעות את הגרסא הישנה, במיוחד אם זאת העיר של הזמר, אני חושש שאנחנו בצרות.

כמובן שיש את הדיסלקטים, שהם דפוקים בראש, כמו כולנו, רק  שאצלם זה מתאפיין בבעיות כתיבה וקריאה.

אני גם משוכנע שרוב הדיסלקטים בגיל 12, גיל הכותבים הצעירים פה, יודעים שהם דיסלקטים, ומי שיודע שהוא לא יודע לכתוב שלא יעשה את זה.

יסלחו לי חלק מקוראי, מקווה לפחות, על הפוסט הנוקב, אני מאוד מצטער אבל הייתי חייב להוציא את זה.

ונסיים בפרגון קצת, למי שלא מכיר את אליזרין אז הגיע הזמן.

בדרך-כלל אני לא נוהג לקרוא ולהגיב בבלוגים של מפורסמים, בטח שלא להמליץ עליהם, אבל שלא כמו רוב המפורסמים אליזרין היא אחת מהחבר'ה, אחת שמצחיקה וצוחקת (וזה שיש לה ציצים גדולים זה רק תוספת).