"קרנף, כאן קרנף 8, שומע? עבור!"
"קרנף 8, כאן קרנף, מה הבעיה? עבור!"
"אני מוקף מכל הכיוונים, מבקש סיוע במידי!, עבור!"
"קרנף 8 כאן קרנף, אני שולח לך גיבוי, תישאר חזק, עבור!"
"כאן קרנף 8, קיבלתי, סוף"
מכשיר הקשר טירטר לי בידיים, הסתכלתי עליו חסר אונים, לא יודע מה לעשות.
כולם ביקשו ממני גיבוי, קרנף 3 בתוך הבית, קרנף 7 על המרפסת, קרנף 5 על הגג וקרנף 8 בחצר.
קרנף 2 כבר מתים כולם, ו-4 פצועים ולא יכולים לברוח, הם יודעים שהסוף קרוב.
קרנף 1 ו-6 מתו כבר בקרב הקודם, אתמול היינו בהלוויות שלהם, החבר'ה לא בכו, הם היו חזקים, הם ידעו שזה יקרה.
באותו הערב כבר חזרנו לפעילות, והנה אנחנו כאן, כבר כמעט עשרים שעות בפעילות, התחמושת עומדת להיגמר והאויב רק גדל.
"קודקוד כאן קרנף, איפה התגבורת שהבטחת לי? עבור!"
"קרנף כאן קודקוד, התגבורת בדרך, עבור!"
אני יודע שהוא משקר, בדיוק כמו שאני משקר לחיילים שלי.
"קודקוד כאן קרנף, אל תנסה לעבוד עלי, אני רוצה את האמת! עבור!"
שקט מהצד השני של הקו, אני רואה בעיני רוחי את המפקד מתלבט מה לענות.
"המצב לא קל קרנף, יש לחימה בכל החזיתות, אני אשלח לך סיוע ברגע שיהיה לי, עבור!"
"קיבלתי, סוף!"
"קרנף כאן קרנף 5, איפה התגברות המפקד? אני לא יודע כמה זמן עוד נישאר כאן, עבור!"
"קרנף 5 כאן קרנף, אני עושה כל מה שאני יכול, התגבורת נתקלה במארב, היא בדרך, עבור!"
"קיבלתי, סוף"
הם יודעים שאני משקר, הם סולחים לי כי הם יודעים שאין ברירה, אסור לי להגיד להם את האמת כדי לא לשבור אותם, והם יודעים את זה.
בנתיים בבונקר שלנו אין הרוגים, שני פצועים קל ועוד אחד בינוני, אנחנו מוגנים, בנתיים.
התקיפות על בונקר נעשות חלושות יותר ויותר בכל פעם, אני מרגיש שהם מתייאשים, הם מנסים לפוצץ לנו את ההגנה עם כל מה שיש להם, זה לא מספיק למזלנו.
"קרנף כאן קרנף 7, מה יהיה המפקד? עבור!"
"קרנף 7 כאן קרנף, יהיה טוב! סוף!"
מה אני עוד יכול להגיד להם? שאני רואה את מסוק תקיפה בדיוק יורה לעברם טיל מונחה?
העוצמה של הפיצוץ העיפה את כולנו לריצפה, לא יכול להיות שזה מהמרפסת, היא רחוקה מדי.
צעקות נשמעו בבונקר,
"נפגעתי! הם חדרו פנימה!"
"צריך להציל את המסמכים, אי אפשר לתת להם להשתלט על התוכניות!"
אני רואה את דף המסמכים מונח לידי, אני שולח יד ולוקח אותו, מבט מהיר כדי לאמת שזה הדף שאני צריך ואני מתחיל לאכול אותו, דוחף את כולו לפה שלי, מיצי הקיבה שלי כבר יטפלו בשאר.
תוך כדי לעיסה אני מחפש את הנשק שלי שעף בפיצוץ, העשן צורב לי בעיניים ואני כבר בקושי מצליח לראות משהו, מנסה להיזכר במה שהמפקד תמיד היה אומר, אבל לא מצליח ליישם.
פתאום זוג ידיים מושכות אותי לעמידה, אני מנסה לעמוד אבל מתרסק, מרגיש את הכאב החד בשוקיים, הידיים תופסות אותי שוב ומתחילות לגרור אותי החוצה.
מסתכל למעלה ורואה מולי את צורי, אני מוציא את הדף מהפה שלי.
"קח, זה המסמכים הסודיים, אסור לזה להגיע לידיים של האוייב"
"שוקראן"
אני שומע ולא מאמין, משפשף את העיניים ורואה את אחמד עומד מולי,
"מה?... זה לא..."
"תודה לך"
עוד מבט אחרון באויב, אני משפיל את הראש, ומתחיל לבכות...
(המקרה הוא פרי דמיונו של המחבר וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
