שפיות, אפשר למות מזה.

   "אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה 

   ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל."

כן, נשבעתי אמונים למדינת ישראל בתור חייל ישראלי בצבא העם, כמובן שאצל הדתיים הכל חייב להיות מסובך, וכולם אמרו לי שאני חייב להצהיר, ושאסור להישבע, אבל בתור אדם שמאמין שחירות ישראל והגנת המולדת  זה ערך עליון, נשבעתי להגן עליהם בהן צידקי.

כשבחזרות כל הביינישם צעקו "אני מצהיר" אני גיחכתי לי בהנאה, וניגשתי אליהם עם הצעה, במילא עוד שבועיים יו"כ, ולפני יו"כ יש התרת נדרים, כ"כ מסובך לשמור על השבועה שלכם 3 שבועות?

הם התחילו לתרץ לי שאסור, ויש הלכה, ויש איסורים מכאן ועד הודעה חדשה, ואני רואה את זה בתור חיילים שלא מוכנים להקריב את חייהם להגנת העם והמולדת, עובדה שהם משרתים שנה וחצי פחות ממני.

בנתיים נהנים בצבא, צחוקים עם המפקדים ודאחקות עם המ"פ, אני לא עושה שכיבות שמיכה (בעיות ביד) ולא רץ (בעיות ברגל), אז בזמן שכולם רצים אני עושה כפיפות בטן, כשכולם עושים שכיבות שמיכה אני עושה כפיפות בטן, כשכולם עושים כפיפות בטן אני עושה כפיפות בטן, בקיצור השרירים בבטן שלי עובדים חזק, מאוד חזק.

חוץ מזה הכל בסדר, מכאן ועד אליכם בכל מקום שלא תהיו, שבוע טוב וחג שמח!

צבא, עוד צבא, ועוד קצת צבא.

אחרי 3 שבועות בצבא יצאתי קצת הביתה, קצת חופש, רגיעה, בלי לוחות זמנים, עושה מה בראש שלי!

אבל אי אפשר להשתחרר לגמרי:

בשבועיים האחרונים הייתי בתורנות מטבח 5 פעמים, סיוט מתמשך (במיוחד במוצ"ש כשצריך לנקות את הכלים של כל השבת)

עזבו אותנו התומכלי"ם (תומכי לחימה) שלאחד מהם קראו דגים (מה שגרם להרבה טעויות מביכות):

*מסדר סמל, ארועי בטיחות*

ה': "נפלתי בריצה"

הסמל: "איך נפלת?"

ה': "רדפתי אחרי דגים ולא הצלחתי לעקוף אותו"

הסמל: "איפה יש פה דגים??"

 (חשוב לציין שהבסיס שלנו באמצע המדבר)

יריתי בנשק, זרקתי רימון, זחלתי המון אפילו שאסור לי (יש לי פטור), צמתי, לא ישנתי הרבה, ורצתי, המון המון רצתי.

אז ניפרד בברכת:        1life

                          2short 

                           3yers

                           4what

שבת שלום!