שלשול מקלדתי

עברה שנה מאז שכתבתי פה.

נראה לי שאיבדתי עניין בכתיבה או שפשוט לא הרגשתי שאני מעניינת אף אחד בניגוד לבלוג הקודם שלפחות עניין אנשים פה ושם בגלל כל הסקס שהיה בו.

אני עדיין לא סגורה למה אני כותבת שוב.

אולי בגלל הבדידות והדיכאון שהפכו למציאות שאני חיה בה, אולי בגלל ששוב אני מרגישה שחיי בבור של בלגן וייאוש ואני מנסה כל אמצעי אפשרי שאולי יעזור לי לצאת ממנו. אולי זה סתם שיעמום. אבל זה לא משנה למה. עד שטרחתי והשקעתי בשחזור סיסמה לבלוג ואז שחזור סיסמה למייל הפיקטיבי שפתחתי בשבילו כדי להגיע עד לכאן, אז אני חייבת לפחות לכתוב משהו.

אני כבר מרגישה שהכתיבה שלי התדרדרה. פעם התנסחתי יותר יפה ובקלות.

נראה לי שמתבקש תקציר של השנה האחרונה במידה ואשכרה היה לי פעם מנוי שפתאום יקבל הודעה למייל שכתבתי ויחזור לפה.

פחות מחודש לאחר הפוסט האחרון פגשתי במקרה את האקס המיתולוגי עליו בכיתי רבות בבלוג הקודם. חזרנו להיות ביחד באושר רב, הוא גם עבר לגור איתי אחרי זמן קצר. היה לנו טוב ולראשונה מזה שנתיים הלב שלי הרגיש תחושת בית. לפני כמה חודשים הוא השתחרר מהצבא אחרי קבע ארוך ולפני כחודש נסע כמיטב המסורת לדרוממריקה לבערך חצי שנה. דיברנו לא פעם על האפשרות של חתונה כשהוא חוזר.

אני נסעתי עם ביטחון עצמי מופרז לעבוד בעגלות בארה"ב לקראת הקריסמס במטרה לכסות אוברדראפט רציני כתוצאה מהלייפסטייל הבזבזני שלי והחזקת רכב ודירה גדולה ויקרה מידי לבד (לא הסכמתי שהוא ישלם שכר דירה בחודשים הוא גר איתי, הוא שילם בעיקר את המסביב). מטרת העל הייתה גם לחסוך כסף כדי לשלם שכ"ד והוצאות מחייה לבית ספר חלומותיי בלוס אנג'לס. זה בית ספר לאיפור ברמה הכי גבוהה שיכולתי לדמיין שיש, ורציתי להיות ברמה הזאת. הייתי בטוחה שאעשה חייל בעגלות עם כל הניסיון והרזומה מכירות המרשים שלי ושאגשים את חלומי מזה שנים רבות. אחרי חודשיים חזרתי עם הזנב בין הרגליים והתחתונים ביד. חסרת כסף ועם חובות שהלכו והתנפחו אחרי ריביות מצטברות ואי הכנסת כספים לחשבון במשך חודשיים. הבעיות הלוגיות האלה מתמזערות ליד ההתמודדות על הבועה שהתנפצה לי וההבנה שכנראה החלום שלי נקרא "חלום" מסיבה כשלהי. הכאפה שחטפתי עדיין מצלצלת באוזניי.

עכשיו אני בארץ, גרה אצל ההורים ומחוייבת מולם בחוזה שאספר עליו בפעם אחרת. עובדת קשה בנסיון לכסות את החובות ואונסת את חיי לכיווני קריירה יותר פרקטיים - מחשבים. אבא מרוצה, אני משתדלת לא לחתוך וריד. נרשמתי לקורס כדי לקבל הסמכה רשמית ושבוע הבא אני מתחילה לעבוד במוקד תמיכה טכנית כדי לעבוד במקצוע שבתחום הכללי של המחשוב בשאיפה לקרוא לזה יום אחד נסיון מקצועי. יש לי סלידה מסויימת מכל זה, כי למרות שתמיד הרגשתי נוח עם מחשבים, נשבעתי לא לעסוק בזה. הבטחתי לעצמי מזמן לא להפוך לעוד סמרטוט הייטק. זה עולם כזה נוח ורווחי וכל כך קל לשקוע בו סתם כי אתה יכול ובכך לותר על עצמך וחלומותייך. בערך כמו שאני עושה עכשיו.

יש אור בקצה המנהרה - עליתי על רעיון גאוני לסטארט אפ בתחום השירות שעוד לא עלו עליו, לפחות לא בארץ. מהתייעצות עם מביני עניין מקרב חבריו של אבא שלי וכמובן הוא עצמו הבנתי שעליתי על  רעיון גאוני ופורץ דרך שעם המון התמדה ועבודה קשה יכול להמריא ממש גבוה. אז כרגע אני בשלב המחקר ואיסוף הנתונים ולאט לאט בליווי אבי הלוגיסטיקאי וייועץ לעסקים, בונה מודל עסקי חכם שבשאיפה תוך גג שנתיים עם הרבה דם יזע ודמעות יעמוד על הרגליים ויתחיל לטפס. זה יהיה ארוך וקשה אך בסוף , עם ניהול נכון, יהיה מאוד מתגמל. לא נורא, אני לא ממהרת לשומקום. גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות.

זה טוב שיש לי את הסטארט אפ הזה. זה מציב לי מטרה בחיים אחרי ששבועות מאז שחזרתי הסתובבתי בלי וזה היה לי מאוד קשה. שקעתי לדכאונות עמוקים שאני עדיין נאבקת לצאת מהם. פה ושם התגנבו לראשי מחשבות התאבדותיות והפסיכולוגית שלי העלתה לדיון את האפשרות לטיפול תרופתי. בחרתי שלא לקחת כדורים ואני מקווה שזו הייתה הבחירה הנכונה. קשה לי שהחבר בחו"ל ואין לי את התמיכה שלו פה. הוא הציע לבטל/ לקצר את הטיול בשבילי אבל העדפתי שלא יעשה את זה. אני צריכה את הזמן הזה לבד לעבוד על לפתח את עצמי.

טוב אני כבר ממש עייפה.

אמשיך בפעם אחרת

נראה לי