שלשול מקלדתי

ושוב אני מגיעה למצב בו אין לי מושג מאיפה להתחיל פוסט. יש כל מיני דברים שבא לי לתעד ולפרוק ומשפטי מפתח בראש אבל אני לא מסוגלת לערוך את זה לפוסט מסודר.

אני לאחרונה עובדת על עצמי הרבה בכמה מישורים( פנימי , חיצוני, נפשי, רגשי) , ויש התקדמות עצומה, אבל לעיתים נדמה שככל שאני מתקדמת יותר ככה אני מרגישה יותר רע עם עצמי.

שוב, הרבה ענפים מתפצלים מהמשפט האחרון, אין לי מושג על איזה מהם לטפס. להתחיל לפרט סיבות? מניעים? דו"ח התקדמות ? תוצאות?

אני אתחיל בהכי עדכני - בריאות. כבר הרבה שנים שאני מדחיקה ומתכחשת לעובדה שיש לי בעיה בריאותית איפשהו במערכת העיכול. אלרגיה למזון או רכיב כלשהו, או משהו גרוע יותר. זה מתבטא בכאבים ממש קשים, משתקים. אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים כשזה קורה (ואני לא מחשיבה עצמי למפונקת בקטעים האלה) זה בא לי בהתקפים  של בין 20-60 דקות וללא כל התראה מוקדמת, לכן בד"כ אפשר למצוא בתיק שלי אדווילים למיניהם למקרה שזה יתפוס אותי באמצע משמרת או נהיגה או מפגש חברתי. זה מפחיד אותי מהרבה סיבות.  פחד מכך שבמקום הלא נכון זה יתקוף אותי ואאלץ להמציא הסבר שאין לי לסובבים אותי, בזמן שאני אדבר מול קהל או אהיה באמצע דייט, או באמצע סקס.. אבל בעיקר מפחיד אותי לגלות מה זה. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת. כל פעם שיש לי התקף ואני מקופלת בכאבים ודמעות אני אומרת על עצמי "זהו, אני לא יכולה יותר, מחר אני קובעת תור לבדוק מה זה" , אבל 15 דקות אחרי שזה עובר אני חוזרת למצב ההכחשה הכה נוח שלי. אני לא רוצה לגלות שיש לי בעיית צליאק או סכרת (המועמדים המובילים נכון לעכשיו) או משהו גרוע יותר. אני לא רוצה להתנזר ממאכלים מסויימים, ואני גם לא רוצה אישור רפואי לכך שאני דפוקה. אתמול היה לי התקף כזה, והיום הייתי אצל רופאת המשפחה. היא הייתה המומה שהסתרתי ממנה את כל זה ונתנה לי על כך שטיפה קלה בזמן שהיא חתמה במרץ על עשרות ניירות שהמדפסה ירקה החוצה כאילו בגועל. דיברה איתי על בדיקות ישנות שמעולם לא ביצעתי בניגוד להוראותיה שהביאוני עד הלום. אז עשיתי זאת, התוודיתי, החלטתי סוף סוף באמת לגלות מה זה. מהלילה עד מחר אצום ואז אלך להיבדק, אני ממש מקווה שיהיו לי את הביצים לבדוק את התוצאות. אני לא רוצה לדעת מה זה, אבל היום הבנתי שיהיה לי נחמד להיות רגועה לשם שינוי מהידיעה שיותר לא יהיו לי התקפים כאלה. אני תוהה רק תמורת איזה מחיר...

משקל- רזיתי, ורואים את זה. הורדתי את התקף האכילה שהיה לי כשחזרתי מהטיול, ואת השומן שהתווסף אחרי שהפסקתי לעשן .לפניי נשארה הירידה הקשה חזרה למידה 38. אין יותר מאפין וצמיגים על המכנס וגם סימנתי המתיחה שלי נעלמים אט אט. נזכרתי שוב שיש לי עצמות לחיים מתחת לכל שומן הפנים הזה. אני יכולה שוב ללבוש טי שירט צמוד ולהרגיש נוח עם זה. בהתחלה זה היה רק מהגלישה, אבל כיוון שלאחרונה אני גולשת פחות מחוסר גלים, התחלתי להקפיד על תזונה כפי שבחיי לא הקפדתי. אין יותר מטוגן, אין יותר מתוקים, אין יותר נישנושים מלוחים /ארוחות שחיטות/מאפה בבוקר, כמעט ואין פחמימות בכלל. אפילו את הקפה שאני קונה אני ממתיקה עם סוכרזית - הו התועבה. התחלתי גם להשתזף כדי לשים ציפוי על העוגה. נהפכתי להיות הסופרת-קלוריות-מכרסמת-פריכיות-מאזנת-השיזוף שמהן  סלדתי כל השנים. הבנתי שזה לא ששנאתי אותן, אלא  קינאתי בכח הרצון וההתמדה שלהן. תמיד רציתי, אך מעולם לא הייתה לי את היכולת להתמיד. אני מפתיעה את עצמי בהתמדה שלי. אפילו כששמים לי בעבודה בכיס הג'קט שוקולד או ממתק אחר, אני מוציאה ומחזירה אותו. לא נוגעת בזה יותר.  אני בדרך הנכונה להפוך לכוסית שאני יכולה להיות.

יש להרזיה ולשגרה הזאת תמריץ עצבני, ואני בכיף אכתוב על זה בפוסט הבא , אני פשוט עייפה מתה ועוד יש לי משמרת הלילה. ויש עוד כל מיני דברים אחרים שלא הגעתי אליהם אפילו...