שלשול מקלדתי

בתיכון היינו 4: "הרוסי הגבוה" , "הקנדי החננה" , "הילד מד"א" ואני (השמות האמיתיים שמורים במערכת) . לפעמים הצטרפה אלינו חוליה חמישית - "השחור",  אבל זה בעיקר כי היה לו אוטו. תמיד אני אומרת שהייתי מוכנה בלי למצמץ לחזור לכיתה י"ב, וזה רק בשביל לחזור לימים עם הארבעה האלה. לא היינו הכי מגניבים ביקום או נדירים בשום צורה כלשהי כמו איזה סרט טיפשעשרה אמריקאי על חבורת סקייטרים, אבל היה לנו טוב. היינו המון ביחד בטוב וברע ואהבתי אותם כמו אחים שלי. כשסיימנו תיכון הפחד הכי נורא שהיה לי הוא שנתפצל, שהצבא יפריד בינינו. הרוסי והקנדי התגייסו ביולי, קודם הרוסי והקנדי יום למחרת, שניהם ליחידות קרביות שונות. אוי כמה בכיתי.... לפחות היה לי להאחז בילד מד"א עד נובמבר, שאז גם הוא הלך לקרבי. הייתי חיה מסופ"ש לסופ"ש, מחכה שרק יחזרו הביתה, מפזזת לי בין השבעות לטקסי סיום למיניהם, לא עוזבת אותם לשניה. באפריל גמני סוף סוף התגייסתי. רק חבל שמאז כשכל אחד מאיתנו היה בקורס/טירונות/אימון/קו משלו, לא יכולנו לתאם שכולנו נחזור הביתה באותו זמן. אלה שבקו לעיתים היו חוזרים באמצע שבוע ואז בכלל היה חלום רחוק לראות אותם... ואני בכלל עם הטרור שעשיתי בצבא וכל ריתוקי ה21 וה28 שהיו לי... לא היה לי הרבה מזל בתחום. את הקנדי הכי היה קשה לי לראות כי הוא בדרך כלל היה יוצא באמצע השבוע.

שירתתי בבאלי"ש, שלמזלי הוא כמו המסננת הזאת שבכיור, מתישהו כל הזבל מגיע אליו. אחרי3- 4 חודשים מדכאים בהם פשוט לא יצא לי לראות את הקנדי ונאלצנו להסתפק בהרבה טלפונים, הגדוד שלו בא להתאמן בבאלי"ש. הייתי בדיוק  בסיור עם ההאמר בחלק הדרומי של הבסיס כשראיתי שהגדוד שלו בדיוק מתמקם לו. נסעתי לאט לאט לחפש אותו , אולי עם טיפת מזל אראה אותו בין המוני הבלוקים הירוקים שמתרוצצים שם. פתאום אני רואה מרחוק חייל מצ'וקמק לא מסופר ולא מגולח עומד לו בצד ושומר על ערימת תחמושת הרחק מכולם. הוא לא היה במסלול הפטרול המאוד מוגדר אז נסעתי על בערך 2 קמ"ש ואימצתי את העיניים לראות אולי זה הוא, הייתי עם דובון, קסדה ומשקפי אבק ענקיות על הפנים, אין מצב שהוא היה מזהה אותי. פתאום אני רואה את הראש שלו מוטה הצידה בתהיה ואת השפתיים שלו זזות בצורת השם שלי.בלי לחשוב פעמיים סובבתי את ההגה לכיוונו , פול גז, נסעתי על מדרכות ,על גבעות חצץ קטנות, בורות וכל שאר הדברים שגרמו לי להודות על כל שאני בהאמר ועל הזין שלי כל זה. קפצתי מהרכב ישר עליו והתחבקנו חזק חזק. לנשום איז אובר-רייטד. נשארנו מחובקים ככה איזה 10 דקות. זה היה רגע מאוד יפה. אני מתה על הקנדי הזה.

שנה לאחר מכן כשהוא היה מוצב ברמאללה הוא כמעט חטף כדור ששרק לו ליד האוזן. הוא נכנס לסוג של הלם ונעלם לנו, כולנו ממש דאגנו לו. בלי לחשוב פעמיים נסעתי אליו. תפסתי טרפים ממוצב למחסום לעמדת שמירה עד שהגעתי אליו. מצויידת בקפטן קראנץ' וחלב ועוגיות שוקולד שאבא שלו הכין.  נשארתי איתו  ודובבתי אותו עד שהוא נשבר ובכה כשהוא מחבק אותי חזק חזק. ידעתי שאסור לי לתת לו להשאיר הכל בפנים. גם ביקרתי אותו פעם בכלא צבאי אבל זה כבר סיפור אחר.

שרדנו את הצבא ונשארנו יחד. הרוסי קצת התרחק אבל סלחנו לו.

הבעיה האמיתית הייתה דווקא אחרי הצבא. כשהחיים שלי הפרידו אותי מהחיים שלהם. ניסיתי לאנוס את החיים שלי לבגרות מוקדמת כשהם ניסו לחסוך לטיול. אני חרשתי לחדו"א כשהם ניסו לשנן שמות של קוקטיילים לקורס ברמנים. זו אני שהתרחקה מהם, לא ההיפך. הם עדיין ביחד, אני זו שבנפרד. כעסתי עליהם שהרפו ממני כל כך בקלות, אבל מצד שני לא האשמתי אותם. הלימודים כיבו בי משהו שהם אהבו, עשו אותי בנאדם כבד ועצבני ולא היה כיף להיות איתי.

הייתי רואה אותם פה ושם באיזו הופעה ופסטיבל, אבל רק אמרנו יפה שלום והתחבקנו. מעולם לא הפסקתי לאהוב אותם. התמונות שלנו מהמסיבת גיוס של הילד מד"א עדיין תלויות לי על הקיר עוד מהיום בו פיתחתי אותם.כשאעבור דירה הם יעברו איתי ויתלו מחדש.

בחודש שעבר יצא לי ללכת לבד לפאב בו ידעתי שהקנדי עובד, סתם כדי לראות מה שלומו. כפרעליו ויתר לי על החשבון. הוא ואני היינו קרובים במיוחד. לא פעם ולא פעמיים הייתי נשארת לישון אצלו. היינו נרדמים בכפיות, אבל מעולם לא היה בינינו משהו מיני. עם אף אחד מהם (חוץ מהשחור) לא היה לי משהו מיני מעולם, אבל עם הקנדי הייתי יכולה לישון בכפיות.

יום רביעי הילד מד"א התחבר למסנג'ר אחרי שנים שהוא לא התחבר. שאלתי אותו אם יש לו תוכניות, והאם בא לו לפגוש אותי עם הרוסי הגבוה בפאב שבו עובד הקנדי. הוא שמח ואכן נפגשנו. כשהגענו לפאב ועמדנו שם ארבעתינו ביחד, משהו חיובי צבט לי בלב. התגעגעתי לזה כל כך. היה ממש נחמד למרות שבערך שנה ומעלה כבר לא היינו ככה ביחד.

לרוסי הגבוה יצאה בירה מהאף מרוב חנק ברגע שאמרתי לו שאני כיום מאפרת. בתיכון הייתי הכי גבר גבר איתם וזה הדבר האחרון שהוא ציפה שאעשה בחיי. היה טוב.

אמרתי להם לקרוא לי פעם הבאה כשהם יוצאים ככה לאיזה פאב, אני מקווה שהם באמת יעשו זאת.

התגעגעתי למפגרים האלה.

הבחור שנעלם בפוסט הקודם לא באמת נעלם. אין בינינו משהו מוגדר ...רק משהו לא מובן. אומרים  לי שאני צריכה לחתוך אבל קשה לי. אני לא זוכרת מתי רציתי מישהו כמו שאני רוצה אותו. אני בחורה בעייתית ואני יודעת את זה, אני מבריחה אותם בקלות עם חוסר המשחקים והכנות הבוטה שלי, והוא הראשון שפגשתי שאני מרגישה שבאמת יכול לתת לי פייט הוגן. אני רוצה שיהיה שלי, ואין טעם להכחיש את זה. הייתי מפרטת מה בדיוק הולך ומה בדיוק היה אבל בערך כל חצי שעה דעתי לגביו משתנה אז אין ממש טעם.

כרגע אני יודעת שני דברים .... טוב כתבתי משהו  בהמשך המשפט הזה ואז מחקתי וכתבתי משהו אחר לגמרי וחוזר חלילה.. אז עזבו. אם יהיה משהו אני אכתוב.