שלשול מקלדתי

עד כמה שהכותרת הזו עלולה לגרום לכם לחשוב שזה פוסט על הרווק, זה לא. זה פוסט עליי,כרגיל.

אני לא יודעת איפה בדיוק להתחיל, אני פשוט בוכה יותר מידי השבוע ודוחה את התיעוד של זה שוב ושוב. אני לא יודעת איך אני אמורה לסדר לעצמי את הראש אם אני אפילו לא מוכנה לכתוב את המחשבות שלי , לא מוכנה לתת להן מוחשיות ולהתמודד עם מה שעובר לי בראש.אני נותנת לעצמי שוב להידרדר למצבי הכחשה, ומוסיפה להזיק לעצמי. אני מדחיקה את הטעויות שלי במקום ללמוד מהן ומגיעה לשפלים חדשים. בא לי כבר להקיא מעצמי וממה שנהייתי. היום נראה לי שהבנתי שכבר לא אוכל לתקן את זה.

הצורך הנואש שלי למצוא מישהו שיגרום לי שוב להאמין שיש כזה דבר אהבה גורם לי לרדוף בצורה פתאטית אחר בחורים שאני מאמינה שיכולים לעשות זאת. 2 בנים שונים על הכוונת( אחד כבר שם חצי שנה והשני אני רוצה יותר ממה שאי פעם רציתי מישהו) , 2 הופעות שונות יום אחרי יום, 2 הרים של ציפיות ו2 התרסקויות מאכזבות. אפילו לא עניין אותם לראות אותי שם... לא נתנו לי לאתר אותם ולא ניסו אפילו לחפש אותי. הרגשתי כל כך מטומטמת ודחויה אחר כך. אתמול אחרי ההופעה הענשתי עצמי באכילה, כמו שכבר חודשים לא אכלתי. אוכל עתיר שומן ופחמימות רעות וכל הדברים מהם התנזרתי חודשים במחשבה שאם ארד במשקל אז אמצא מי שיאהב אותי.

מסתבר שהבעיה לא במשקל שלי! הבעיה היא אני!

 שוב ושוב אני מוצאת עצמי משליכה עצמי לרגליו של מי שאמר לי בפירוש שהוא לא יהיה איתי בקשר, ועדיין אני מחזרת אחריו נמרצות.  אתמול כל כך נעלבתי שהוא לא ניסה אפילו למצוא אותי בהופעה, הרי הוא היה אמור לבוא איתנו וברגע האחרון הודיע שהוא לא. מחקתי סוף סוף את המספר שלו בטלפון כמו שחברה מהעבודה מזמן הציעה לי לעשות. היא אמרה לי למחוק כל אפשרות לייזום תקשורת איתו. אז מחקתי את המספר מהפלאפון, אבל אני יותר מידי פתאטית ולא מסוגלת לחסום ולמחוק אותו גם מהמסנג'ר. דיברנו אתמול על האפשרות ליסוע יחד היום להופעה בחיפה ועד כמה שהבטחתי לעצמי אתמול תוך כדי בליסה שגם אם הוא ירצה לבוא איתי  אנפנף אותו, אני עדיין מחכה לסיכוי שאולי אקבל ממנו הודעה במסנג'ר לגבי זה. כל 5 דקות בערך אני בודקת אם הוא יצא ממצב (לא נמצא/ת). בטח הוא לא ירצה לבוא, אבל גם אם כן, בטח לא יהיה לי את החוט שדרה לנפנף אותו ואפילו אשמח שהוא בא איתי. ובדוק אמצוץ לו על הדרך לפחות פעמיים. כי זאת אני, ואני זונה.

שכבתי איתו שבוע שעבר. אחרי כל החיתוכים וכל ההצהרות של "מגיע לי יותר" ובלה בלה בלה. שכבתי עם כל כך הרבה בנים שכבר הפסקתי לספור, אבל אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שככה התחרטתי על כך ששכבתי עם מישהו.

אני כזאת זונה. סקס איבד בשבילי כל משמעות, לא זוכרת מתי הייתה לו בכלל.

המממ...הוא הרגע יצא ממצב (לא נמצא/ת)... הוא בטח לא ישלח הודעה ושוב ארגיש מפגרת על כך שחיכיתי. בבקשה שהפעם לא אהיה מפגרת ואשלח את ההודעה הראשונה.

נהדר, איבדתי את חוט המחשבה ... טוב גם ככה נמאס לי לחשוב על כמה שאני שרמוטה מפגרת שלא יודעת לסגור את הרגליים או לפחות לשחק אותה קצת קשה להשגה.

אוף אסור לי להפסיק לכתוב, כי אם אפסיק לכתוב אני שוב אבדוק את החלון של המסנג'ר, ואז אעשה דאבל קליק על החלון שלו סתם כדי לראות איזו תמונה הוא שם או אם הוא באמצע של לכתוב לי הודעה כביכול, ואז אגיד לעצמי "למה לא" ואכתוב לו משהו ציני כמו "היה נחמד לראות אותך אתמול". אוי כל כך בא לי לשלוח לו את זה.... לבחון את התגובה שלו, לצאת שוב מפגרת, לשקוע עוד יותר עמוק ברחמים עצמיים, לזרוק את עצמי מאיזה צוק.

הייתה לי היום את המחשבה הזאת בראש, של לזרוק עצמי מאיזה צוק. הרהרתי בדמעות על כמה שאני בלתי הפיכה ועל כך שעם השרמוטיות שלי והאופי האסרטיבי שלי שמבריח בנים במהירויות שיא, וכל שאר אלפי הפגמים שלי והטעיות שאני עושה שוב ושוב ושוב, לעולם לא אמצא מישהו שיאהב אותי. הגעתי למסקנה שכל מה שנשאר לי הוא או להישאר לבד, או להתפשר ולחזור לאקס המיתולוגי שיקבל אותי חזרה בשניה, או להמשיך להזדיין עם כל דבר שזז עד שאחטוף איידס שיהרוג אותי מהר וזהו. דמיינתי עצמי נוסעת לבד להופעה בחיפה ובדרך חזרה כשאסע לאורך החוף, אמצא לעצמי צוק נחמד לעצור שם. אולי אפילו בחוף הצוק, המקום בו אני מנסה לחפש בו שוב ושוב את האורגזמה שלי ששנים כבר משחקת איתי מחבואים. אחנה על שפת הצוק, אשב לי באוטו ואבהה בלילה דרך השמשה הקדמית. אריץ בראשי את כל רגעי הכישלון וההשפלה והאכזבות של אנשים סביבי והדקירות בגב מכביכול חברים והבנים הגונחים מעליי ואלה שלא הצלחתי להשאיר אצלי ואלה שמעולם לא אהבו אותי ואת כל החיזורים הפטאתיים שלי אחרי בנים ואיך התחננתי במעשים שיתייחסו אליי כמו סמרטוט.את כל הכשלונות המקצועייים והאקדמים וכל הדברים שהתחלתי ומעולם לא סיימתי, את ההצהרות הריקות לעצמי ולאחרים ואת היכולת המדהימה שלי להצביע בעינוי עצמי על כל פגמיי יחד עם חוסר יכולתי לתקן אותם. וכשכבר ארגיש את הבחילה הזאת המוכרת לי היטב, כשהמקום ממנו בוכים כבר נהיה עמוק מידי, אתניע , אעביר לרוורס ואסע אחורה בקו ישר כדי להתרחק משפת הצוק, אעביר לדרייב ואצמיד את הדוושה כל כך חזק עד שזה יכאב לי ברגל.

אני לא באמת אעשה את זה כי אני לא ילדה מפגרת, ואני אפילו עוד יותר כועסת על עצמי שהתדרדתי לכך שיש לי את המחשבות ההרסניות האלה בראש.

זו כנראה פשוט תקופה חרא. (לפחות הטקסט הזה מנע ממני לשלוח לו הודעה) בעבודה עניינים מתדרדרים, כלוב הנחשים הזה מייאש אותי. שונאת נשים.  בזבזתי יותר מידי כסף החודש , כרטיס האשראי שלי maxed out וגיליתי את זה כמובן בדרך הכי מביכה - בקופה של חנות בגדים עם תור ענק מאחוריי. לא נורא, ב15 זה יחזור לפעולה.

המשכורת של חודש אוקטובר תהיה נמוכה בטירוף כי במשך שבוע שלם אני נוסעת להכשרה למקום העבודה החדש, ודפקו אותנו קשות כשאמרו שאפילו לא נקבל על זה כסף. זה ממש לא בא טוב עם המעבר המתוכנן לדירה חדשה באוק'. יהיה לי חנוק.

לפני יומיים חתכתי מחיי מישהו שבמשך שנים החשבתי למאוד קרוב. הוא עשה לי בפעם הנוספת והאחרונה קטע מסריח (הבריז לי מההופעה של NIN בשביל בחורה שבכלל תפוסה) שהביא אותי לרוויה מוחלטת מהמוטיב החוזר שלו להעמיד אותי ואת הרצונות שלי במקום כל כך נמוך בסדר העדיפויות שלו ועוד לדחוף אותם עוד יותר מטה בשביל כל כוס שעובר לידו, זמין או לא. אמרתי לו את כל מה שהיה לי להגיד לו , אמרתי לו שאם היינו זוג זו הייתה שיחת הברייק אפ. יצאתי מהאוטו שלו בטריקת דלת כהרגשתי שאני עומדת לבכות. לא מגיע לו לראות אותי בוכה.

אני צריכה ללמוד להקיף את עצמי רק באנשים שעושים לי טוב, ולהרחיק את אלה שעושים לי רע ופוגעים בי. לא נראה לי שאתחרט על הצעד הזה. סתם היה קצת מבאס שלא היה לי עם מי ללכת להופעה של NIN. אבל בסוף הסתדרתי והיה דווקא נחמד. ההופעה הייתה בין המדהימות בכל אופן.

עוד משהו שחירבן לי את אתמול היה לראות את האקס לי בדרכו לחו"ל. זה היה טיול שהיינו אמורים לעשות יחד. מזל שהוא לא נסע עם החברה החדשה שלו, אחרת הייתי טובעת בשלולית מורידי החתוכים מרוב קנאה. הוא הסתכל עליי באותו מבט מואר וחיוך מפגר שהיה לו כשהיינו ביחד. ההבעה הזו שאומרת שהוא ממש שמח לראות אותי. להיזכר בחיוך המפגר שלו גורם לי לחייך, פעם ראשונה שחייכתי היום.  הוא נתן לי נשיקה ממש רכה על הלחי כשהוא אמר להתראות. כשאני כותבת את זה ברקע רצות לי מחשבות על לנסות לחזור אליו. הרי כשלנו כי לא הייתי מוכנה לקשר ובגלל זה לא התמסרתי אליו לחלוטין. עכשיו בערך כל מה שאני רוצה זה להרגיש שוב זוגיות ולאהוב מישהו בחופשיות, אולי זה יעבוד עכשיו. אני כל כך רגישה ספציפית כלפיו כי הוא היה היחיד שבאמת אהב אותי, והרבה יותר ממה שהחזרתי לו. תמיד זה היה הפוך ורוב הפעמים הוא לא אהב אותי בכלל. אבל איתו זה היה שונה. אני זאת שדפקה את זה, לא הוא. הוא היה מושלם. כמובן שאז אני נזכרת באמא המחרידה שלו וזה דיי מרתיע. אני מתה לנשק אותו שוב. הוא תמיד נישק כל כך טוב. ואיזה מדהים הוא היה במיטה.... אימנתי אותו היטב לזיין אותי בדיוק כמו שאני אוהבת, וזה היה מדהים. חבל שהוא היה צוללן בינוני אחרת הוא היה המאהב המושלם בשבילי.

שורפות לי כבר העיניים מרוב בכי. אין לי כך לזה יותר. אין לי במה למצוא נחמה חוץ מאוכל אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול שוב. התאמצתי כל כך לרדת, אסור לי גם את זה להרוס.