שלשול מקלדתי

כבר הרבה זמן שאני בסטייט אוף מיינד של אין לי צורך או רצון להכיר מישהו, כי גם ככה אני עוזבת את הארץ ומיותר להקשות על הפרידה. לצד זה גם הגעתי למסקנה שאין לי רצון אמיתי או צורך בסקס. כיוון שזה לא יהיה במסגרת קשר בגלל המסקנה הראשונה, אז זה יהיה סתם זיון אקראי או יזיז  ולכן יהיה מספק בדיוק לאותו רגע וזהו, והגיוני שגם זה לא יהיה משהו, כי ברור שסקס ללא משמעות נדיר שהוא אשכרה שווה משהו. תוסיפו על כך את המידע מלפני כמה פוסטים על אי הגמירה הנצחית שלי והתקבל לכם חוסר עניין מוחלט במין הגברי. אני צעד אחד מלהיות לסבית, חבל שנשים הם כזה עם חרא. החשק המיני שלי בשפלים שלא נצפו שנים רבות, אני באמת מופתעת מעצמי. יותר מחודש לא זיינתי ולא כל כך מזיז לי. פעם הייתי מתחילה לטפס על הקירות אחרי שבוע שבועיים.

לפני לילה או שניים הצעה מגונה ומפתיעה ביותר צצה לי לי במסנג'ר ממישהו שפעם גיליתי בו עניין אך שנתיים לא דיברנו. קולגה מהלימודים לשעבר. (פאק... עברו שנתיים  מאז שעזבתי את הלימודים ואני עדיין אפס. הייתי צריכה לצפות את זה לא? ) כבר מחקתי אותו מזמן מהמסנג'ר  אבל הוא משומה לא. לא יודעת מה גרם לו להיזכר , אבל זה דיי היה ברור שהוא מעוניין לאכסן את הזין שלו בתוכי הלילה ולאסוף אותו חזרה לפנות בוקר. בנקודה הזאת הבנתי שבאמת השתניתי. אנוכי הישנה מזמן הייתה כבר מזמן מחפשת את המפתחות לאוטו ובאה אליו בריצה, אבל הפעם סירבתי באלגנטיות. זה ממש לא אופייני לי, במיוחד כשמדובר בגברים שנכנסו בעבר לרשימת הto do שלי. יש לי חולשה למקרים האלה ואני מסתערת עליהם כמו נשמה כלואה בעולם הגשמי החייבת למלא משימותיה ולרדוף בתים וכד' ורק כשהן יושלמו היא תעבור לעולם הבא. אבל ויתרתי על זה, כי זה פשוט לא עניין אותי. העדפתי להישאר בבית ולקרוא ספר (כן כן, אני קוראת. הלם.).

אז אין הכרויות, ואין סקס. אין כלום. אפילו לא בא לי לאונן. או לראות פורנו. כלום.

אתמול בלילה הסעתי הביתה קולגה מהעבודה. שסיפר לי בהתלהבות מה הוא מתכנן לחברה שלו ליומולדת:

הוא יעיר אותה ב3 בלילה , "בואי מותק, נוסעים לשדה" , אחותה תבוא יום קודם לארוז לה את התיק כשהיא לא בבית, ובעבודה שלה כבר מסודר שהיא בחופש. היא תגיע לשדה ותגלה שהם עולים על טיסה לאיטליה(כבר קנה כרטיסים). יום למחרת למרגלות המדרגות הספרדיות הוא יכרע ברך ויציע לה נישואין (יש כבר טבעת). הוא כבר בטוח שהיא תגיד כן. מזל שהוא כבר שכר רכב כדי למחרת ליסוע לטוסקנה לחגוג במסעדה יוקרתית (הוא כבר הזמין מקום).       כוס אמא שלה, שתמות.

שמחתי נורא בשבילו ונתתי לו חיבוק ענק לפני שהוא יצא מהרכב. אחרי כמה רמזורים התחיל להציק לי בגרון. אני כבר מכירה את החנק הזה. כשהגעתי לאיילון כבר העיניים היו רטובות. מסוכן, אבל 3 בלילה והכל ריק גם ככה. כולה כמה יציאות. התחלתי לחשוב על חוסר האמונה שלי שיום אחד גם לי יהיה מישהו שירצה להשקיע ככה בשבילי, שירצה אותי לנצח. הבנתי כמה אני באמת רוצה מישהו לאהוב ושיאהב אותי חזרה. כמה שאני מרגישה לבד ושלא נראה לי שהתחושה הזאת תיגמר אי פעם.

הגבר היחיד מאז האקס, בכל השנתיים מאז, שגרם לי להרגיש משהו אחר חוץ מריקנות וייאוש, שהרגשתי שאותו אני יכולה ורוצה לאהוב - עוזב את הארץ עוד חודש לתקופה בלתי מוגדרת, אולי לתמיד. ואיתו הולך הסיכוי שלי איתו. חצי שנה כבר שאנחנו משחקים בגומרים-הולכים וחצי שנה שאני מתה שהוא ירצה יותר ממני. כואב לי שהוא נוסע. כואב לי שהניצוץ היחיד של תקווה בתהום היאוש הזה שאני משלמת לו שכ"ד כבר שנתיים, נעלם גם הוא.

הייתי נוסעת אחריו אם הוא היה מבקש ממני.

הלילה אני יוצאת למסיבה, מלאה באנשים שאני לא מכירה, ולפי היכרותי עם מארגנת המסיבה- יהיו שם הרבה בנים שהם הטיפוס שלי.

אני לא יודעת אם אכיר שם מישהו, או אם אני רוצה בכלל, או אם בא לי לתפוס שם זיון, או אם אצליח בכלל. ייתכן גם שהבחור מהפסקה הקודמת יהיה שם, יש שבריר של סיכוי.

בכל מקרה שיהיה סידרתי קצת את הבית  והחלפתי מצעים. למקרה שייזדמן לי לא לחזור הביתה לבד.

היום עברה ליד העבודה החסרת מוצא שלי ההפגנה כנגד עסקת הטיעון וכל השיט עם קצב - כבוד אנסי. היו שם הרבה שלטים של 1202 - הקו החם לנפגעות תקיפה מינית. שמעתי במקרה איזו אחת מספרת לעיתונאי על כך שרוב המפגינים כאן היום הם המתנדבים של המרכז הזה. ואני חשבתי לעצמי - אם הם פה בהפגנה, מי עונה עכשיו לטלפונים?