עברו כל כך הרבה שנים מהפעם האחרונה שכתבתי לך - המון דברים השתנו. יש לי הרבה לספר לך; על המריבה שהייתה לנו אתמול, על הדברים שאתה אוהב ואלה שלא, עלי ועל אמא שלך ואיך זה שאנחנו נפרדים, על כמה שאתה חשוב לי ואני רוצה להיות איתך ולעשות דברים בשבילך - כי זו הבחירה שלי וכי זה ממלא אותי.
אתה מצחיק נורא ואמן חברתי. אתה רגיש לכל ניואנס של קרבה או ריחוק ותמיד מנסה לגשר ולכלול. אתה עושה את זה מתוך עצמך ולטובתך - לפחות כך אני מקווה. מספרים מרתקים אותך - אתה יכול לשאול אותי (ובטח תשמע את הסיפורים האלה הרבה כשתגדל) כשכבר אתה עייף נורא והולך לישון - אבא, נכון שחמש ועוד שתיים הם 7? כמה זה עשרים ועוד עשרים ועוד עשרים? תשעים? לא אני אומר, אתה חושב קצת ומצטחק - נכון, שישים. ממשיך לספור עשרימים עד מאה ועשרים ואז חושב קצת וסופר על עשר אצבעות - "זה מאתיים!" אתה קורא בהתלהבות.
סיפורי התנ"ך אהובים עליך מאוד - אתה מתעקש שנקריא גם את גירסת הילדים המאויירת וגם מהתורה עצמה. "אבא, אל תפסיק כל פעם ותסביר לי. תקרא עד הסוף ואז תסביר" התלוננת אחרי שעצרתי יותר מדי פעמים את הרצף הסיפורי ביציאת מצרים כדי לבאר מילים שנראו לי קשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
