ממשיך לנסוע מבעד לחלון פתוח - חליל רחוק נמזג ברוח - מעיין זורם נפתח בי
|
| 4/2006
 אישקטן
כל כך הרבה עברת בחודשים האחרונים, שקשה להאמין שזה אותו ילד.
הטיפול בסטרואידים, עד כמה שחששנו ממנו, עזר פלאים ולא היה צורך שתמשיך לקחת אותם לאורך זמן; השילוב עם השינויים הדראסטיים בתפריט שלך הוציא אותך מאותו מדרון שהיית בו, ייצב אותך והתחיל להעלות אותך במשקל ובכלל.
אתמול היו לך כאבי בקיעת-שיניים. לא יכולת לישון ואחרי שהתעוררת כל חמש דקות נתנו לך נורופן נגד הכאבים. פתחת את הפה למזרק המידה, ושתית את התרופה בשלמותה, בלי טיפת טרוניה. לא יכולתי שלא להזכר במאבקים הנוראיים כדי לתת לך תרופות כשהיית חולה. ההתנגדות שלך הייתה כה נמרצת שאפילו האחיות המנוסות במחלקת ילדים הרימו ידים.
עכשיו, כשאני רואה כמה טוב לך ושמח אני מבין עד כמה סבלת כל אותם חודשים. הפריחה שלך ממלאת אותי באושר. אני רואה כמה אתה נהנה מהמילים החדשות שלך, הזחילה, ההליכה שזה-עתה גילית ובעיקר האוכל. כל ביס שאתה בולע גורם לכולי חיוך ענק, ובעיקר בגלל שעכשיו, בניגוד לזמנים בהם פשוט לא אכלת דבר והדאגת אותנו נוראות, אתה פשוט נהנה מכל ביס, מחייך למראה פרוסת לחם ואוכל כמויות שהעלו אותך ביותר מקילו בחודשיים האחרונים.
באיחור מה, אני מתחיל להבין מה היא השמחה הגדולה בילדים. את האחריות והפחד קיבלתי כבר מזמן, עכשיו אני גם נהנה מכל רגע שיש לי איתך. חזרנו השבוע מטיול גדול בפילדלפיה וניו יורק אצל המשפחה של אמא. היו לה המון סידורים ודברים לעשות ולראות במנהטן ולא רצינו לגרור אותך לכל אלה.
במרבית הימים אני נשארתי איתך אצל איריס, קצת מחוץ לעיר וההמולה, ונהנתי מכל רגע. מכל בוקר כשהתעוררת והדבר הראשון שעשית היה לומר 'דוג!?' ולהצביע לכיוונו של טיגר הכלב; אם לא הייתי מפריע לך, היית בוחר להעביר את כל היום שלך בחצר יחד איתו. מהתאווה שלך לחוץ שהייתה כל כך גדולה שאפילו חבשת את הכובע בשקט (היה קור מקפיא בחוץ!) והפסקת לנסות להוריד אותו כשאמרתי לך שאם תוריד את הכובע נחזור הביתה - כשהסתובבתי לחזור מיד ניסית להלביש לעצמך מחדש את הכובע ביד אחת.
התחלת ללכת, קטן-קטן ומדוד-מדוד כבר לפני חודש בפלורידה, אבל עד שלשום הלכת בכל פעם מעט צעדים קטנים בחשש מאוד גדול. ביום אחרי שחזרנו פתאום התחלת ללכת הרבה ולבד - כמעט לרוץ. מחזיק את ידיך באוויר זכר לכל אותם חודשים שרצת הנה והנה כשאנחנו מחזיקים לך את היד פתאום גילית את האור ואתה עצמאי להיות היכן שתרצה ונהנה מאוד מהעצמאות הזו.
וכמה אתה מצחיק. פשוט מצחיק אותך להצחיק אותנו. אתה לוקח קערה ומחיל לצעוק פנימה, רואה שזה משעשע אותנו ומיד עושה זאת שוב. מקשקש ללא הרף ומחייך כמעט כל הזמן, רואים שאתה שמח - וכמה שזה גורם לי אושר, זה כמעט לא מנומס - אבל מאוד מאוד כיף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
