כמו דולפין.

שנה עברה לה..

במשך שנה שלמה לא כתבתי אף לא מילה.

רציתי, אבל למי היה זמן?

כלכך הרבה עברתי בשנה הזאת.

הדרכה, גם טובה וגם רעה, אנשים שנכנסו לחיי במפתיע והפכו להיות דמויות משמעותיות שם.

הייתה שנה לא קלה. האמת, היא הייתה קשה בטירוף. לא רק מהקטע של הלימודים.

כל הקטע החברתי בבצפר, היחס של אנשים.וחסרים דברים?

אבל עברתי את כולה. את הבגרויות- 4 בגרויות, לא קלות אבל גם לא קשות. סתם לחץ מיותר.

הגיע החופש, אחרי דפיקויות רבות מהשביתה (שאגב, קיצרה לי באופן מטורף את השנה),

קייצת מסיבית, קצת זמן לעצמי אבל בקושי, זמן עם המשפחה שעשה לי טוב, אבל גם רע כי כל הזמן חשבתי על מה אני מפספסת,

מחנה הנהגה וסמינר מששי"ם מוצלחים במיוחד!

מחנה זוטא- שנהנתי ולמדתי, ובעיקר הכרתי אנשים מדהימיםם! והבנתי שאני, מסוגלת להכווול!

הפרידה מאנשים הייתה הכואבת במיוחד.

אחרי שנה שהם היו שם, אתה פתאום מבין כמה לא ניצלת את הזמן איתם מספיק וכמה שאתה צריך אותם כאן לידך.

כי הרי תמיד ברגע שמישהו עוזב אותך, אז אתה מבין כמה אתה צריך אותו.

טלי

גלבץ

ג'ופי

וגם קצת עדי וגווילי..

בהתחלה (לפני יומיים בדיוק) לא יכולתי להפסיק לבכות, כי כל הזמן רק חשבתי עליהם.

ואחרי התרשמות גרועה במיוחד מהקומונריות,

גיליתי אתמול שלפחות שתיים מהן (ולא אנקוב בשמות) ממש חמודות.

אז אולי יהיה בסדר?

בחופש הזה וגם בימים האחרונים,

גיליתי עד כמה נועה ואביב חשובות לי.. אז נכון שקשר מרחוק הוא דפוק. אבל הוא גם עוזר וטוב וכיף.

והבנתי שאם רוצים-הכול אפשרי.

וזה אומר שאם אני רוצה לשמור על קשר עם טלי, אני אשמור עליו, כי גם היא רוצה. וזה בדיוק מה שעשיתי. וזה מצליח.

אז אולי יהיה טוב?