השבוע, אני ואחד הידידים היותר קרובים שלי החלטנו לעשות ערב+בוקר של כייף.

תפסנו יום שאני עובדת בוקר ולאחריו ערב, ופשוט זרמנו.

התכנון הראשוני היה לנצל תלושים שהיה לי לסרט חינם באיזור ה VIP, בסינמה סיטי, פינוק אמיתי למי שלא מכיר.

בפועל מה שהיה, זה שצריך להזמין סקט מראש, והסרט שרצינו לא שודר באולם המיוחד, אז פשוט הלכנו לסרט במקום אחר.

לפני הסרט הייתי רעבה, אז קניתי לי ירקות מאודים מסבארו, וכמובן בשביל הטעם לקחתי גם רוטב שמנת.

כל מי שסביבי בזמן האחרון, יודע שאני חופרת המון לגבי זה שאני חייבת דיאטה, שאני שמנה, שאני רוצה להרזות.

והאמת היא שירדתי 3 ק"ג (היפ היפ הוריי) אבל אני עדיין צריכה להמשיך בדיאטה.

ידיד שלי הסתכל עליי ותפס עליי הסתלבטות, "את כמו אלה שאוכלים מקדונלדס ומקנחים בדיאט קולה".. אבל לי לא אכפת! הרבה זמן לא אכלתי משהו עתיר קלוריות- ורציתי, זה מספיק טוב לא?

נתתי לו שיצחק עליי עוד קצת, ואז כבר הלכנו לכיוון הקולנוע.

בחרנו בסרט "עדות שבורה" עם אנטוני הופקינס. זה סרט שעשוי בטוב טעם לכל אורכו, עד שמגיעים לסוף ופתאום מגלים את הפואנטה לפני שהסרט מגיע לפואנטה וזה מבאס!!!

לא יכולתם למשוך את המתח עוד קצת???

לאחר מכן הלכנו אליו הביתה- והיה לילה סוער למדי, התפשטנו ו.. אתם יודעים את ההמשך.

נראה לכם???????????????

ראש קרימינלי של גבר יחשוב ככה בוודאות. בפועל הוא אחד האנשים היותר קרובים אליי, והקשר ביננו הוא יותר של אחים מאשר מעבר. אני הלכתי לישון בסלון והוא בחדר שלו (הוא לא מי יודע מה ג'נטלמן.. בקטנה).

בבוקר הוא הלך למוסך ואני עשיתי הליכה על חוף הים, להוריד את הקלוריות של הרוטב שמנת.

בסביבות 10 בערך התחיל הכייף האמיתי.

הלכנו לפלנטריום.

אף פעם לא הייתי בפלנטריום, או במוזיאון ישראל, ומבחינתי זאת הייתה חווית תרבות שהייתה במקום.

הפלנטריום זה סוג מבנה שבו מוקרן מופע אורקולי בן 40 דקות על מערכת השמש, הגלקסיות וכל הנלווה לזה.

כל כך ציפיתי לזה, כשתכלס זה קרה, לא התלהבתי מידי. היה נחמד ולא מעבר. הם עשו שם סוג של הדמיה, כאילו כל היושבים באולם נמצאים בחללית וטסים לחקור כוכבים- רעיון אדיר רק חבל שזה עם טכנולוגיה של שנות ה 80 המאוחרות.

לאחר מכן טיילנו לנו בין שבילי המוזיאון. המקום היה שומם- חוץ מחבורה של גימלאים שטיילה שם.

הגענו לביתן הפולקלור, מקום שבו מוצגת תערוכה של עדות.

נכנסו לביתן, ואף נפש חיה לא נראתה באיזור.

פתאום אנחנו שומעים כל עבה מאחורינו "שלום!". ידיד שלי קפץ, כמעט השתין בתחתונים מרוב פחד, ופתאום הוא קולט שיש שם שומר שהוא לא שם לב אליו- אני כמעט התעלפתי מרוב צחוק.

אחרי שקצת התרחקנו מהשומר, ידיד שלי אמר לי שהוא היה בטוח שהוא איזה מוצג במוזיאון כי הוא פשוט לא זז.

ואז התחלנו להעלות השערות על הבנאדם, "הוא בטח עובד כאן מתקופת בר כוכבא".. "בטח בנו את המקום עליו".. "הוא בא לכאן אחרי מלחמת השחרור לעבוד בשביל המענק ושכחו אותו כאן".. וכל משפט כזה רק הרג אותי מצחוק יותר.

לפני שבאנו לצאת מהמוזיאון, ידיד שלי פתאום התחיל ללכת לכיוון הקבלה, שאלתי אותו מה הוא עושה, אז הוא ענה לי שהוא חייב לידע אותם שיש להם עובד שם שאולי הם לא יודעים על קיומו- ושוב היסטריית צחוקים.

כיון שלא לקחתי יום חופש מהעבודה, לצערי, לאחר הכייף שעשינו הייתי מחוייבת לחזור לעבוד.

אבל באתי עם כל כך הרבה אנרגיות שהמשמרת עברה לה בלי ששמתי לב.

חוץ מזה כל יום השבוע קרעתי את עצמי בספורט, בסוף זה ישתלם.

זהו החלטתי, אני יהיה כוסית על עד תחילת הקיץ!!!!

שבת שלום, אנשימים..