אני שונאת שאתה מדבר כמו שוביניסט ומתנהג כמו פמיניסט

אני שונאת שאתה חושב שאתה תמיד יודע הכל

אני שונאת שאתה מכיר בדיוק את הנקודה שבה אני הכי מתעצבנת (ואתה משתמש בה)

אני שונאת את העובדה שאתה מכיר אותי כל כך טוב

אני שונאת את זה שאתה משחק אותה כאילו לא אכפת לך, אבל בפנים אני יודעת שאכפת

אני שונאת שאתה משחק איתי משחקי מילים, נכנס לדקויות-במקום להיות דוגרי

אני שונאת שאתה לא נמצא שם כשאני הכי צריכה אותך

אני שונאת שאתה לפעמים מעדיף אחרים על פניי, ולא טורח להסוות את זה

אני שונאת שאתה אומר שאתה אוהב אותי, כי בפנים זה מרגיש לי מאולץ

אני שונאת שאתה עקשן יותר ממני, ושעכשיו לא נדבר עד שמישו מאיתנו ישבר

למה אי אפשר בלי זה?