כבר הרבה זמן שלא הרגשתי פרפרים.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם יותר מידי שמחים, ששום דבר לא יכול להרוס את זה, שאתם נחנקים רק מלחשוב, ושכל דבר שקורה פתאום נראה יותר מידי טוב?

את התחושה הזאת שלא משנה מה יהיה, אם הוא יהיה שם בסביבה, אתם תהיו מאושרים?

כבר הפסקתי להאמין בפרפרים.

והרגשתי אותם, אומנם לפני כמה שנים טובות, אבל הרגשתי.

עד לא מזמן הייתי בטוחה שזה סתם זיכרון שגוי שהיה לי, שזה לא היה באמת פרפרים, כי אין דבר כזה פרפרים.

קשר נועד לבניית בית, לא לאהבה.

אהבה היא צ'ופר נלווה.

וככה גם נראו הקשרים שלי- מסע ארוך לבניית בית רק בלי הצ'ופר.

רציתי פרפרים, קיבלתי יציבות, איזון.. קשר בוגר.

התחלתי להאמין שאהבה קיימת רק בסרטים, אהבה אמיתית אני מתכוונת.. כי איך זה יכול להיות שאני בת 27 ויש לי זיכרון מטושטש ממשו רחוק, שאני לא מסוגלת להגדיר בכלל?

התפשרתי על הרבה דברים בקשרים שחוויתי, השכלה, גובה, אינטליגנציה, מראה.. העיקר המהות לא? העיקר המטרה.

אבל אני כל כך רציתי להאמין שקיימים פרפרים.

רציתי וקיבלתי.

קיבלתי אלפי פרפרים שהקימו ישוב אצלי בבטן.

אבל הפרפרים שלי עכשיו יודעים שזמנם מוגבל, שהם חייבים להיעלם, כי אם הם יישארו, אנשים טובים יפגעו.

ושום פרפר לא שווה פגיעה במישהו קרוב.

גם אם זה אומר להפסיד את הפרפרים, ולחיות לעד בתחושה של החמצה.

גם אם זה אומר לחיות בהרגשה שהייתי שם, אבל לא הייתי עד הסוף.

גם אם זה אומר פשוט לוותר.

אבל לפחות אני יודעת שלפני כמה שנים לא דמיינתי את הפרפרים,

זה לא מיתוס הם באמת קיימים.