אני יודעת שכל בנאדם שפוי אחר, אחרי כל מה שקרה ביננו היה פשוט מתרחק ממך ולא מדבר איתך יותר לעולם
אני לא יודעת מה גורם לי לרצות לדבר איתך, או להיות בקרבתך, או להסניף אותך קצת, אבל זה מה שקורה אצלי פיסיולוגית.
יכול להיות שזה בגלל הקטע של הדחיה, כשדוחים אותך אתה רוצה להוכיח לעצמך שכן היית מסוגל להשיג את הבנאדם.. וגם יכול להיות שלא..
אני ממש עושה פה ניתוח מצב.
ככה או ככה, היום זה השמיני לחודש- ושמתי לי תזכורת בזמנו לזה שהיינו אמורים לחגוג היום, וזה גרם לי לרצות לדבר איתך.
אני משערת (ושוב, זה רק ניחוש שלי- אני יודעת שאתה שונא שאני עושה את זה), שאני כבר לא במחשבות שלך. אני משערת שנוח לך עם הלבד ושהיית מעדיף שהרגש שלי יעלם יחד איתי מהחיים שלך.. האמת היא שבאיזשהו מקום בפנים גם אני הייתי מעדיפה.
אני הולכת לכתוב עכשיו קיטש במיטבו, אבל זה המשפט שהכי נכון לי להגיד כרגע, הלב שלי שבוי אצלך.. ולא משנה כמה תדקור אותו, תחתוך אותו, תצלה אותו על האש הוא עדיין אצלך..
אל תנאם לי שוב את נאום ה"אני לא בשבילך, אין לי רגש כלפייך, מגיע לך משהו יותר טוב"  את זה כבר הבנתי, אבל הקטע של היישום, קשה לי בטירוף :(
כבר אמרתי לך בעבר, הפאק הכי גדול שלי הוא שאני לא יודעת לשחק משחקים, יכול להיות שהייתי צריכה להיעלם, לא לענות לך (אם בכלל היית מחפש אותי) והחיים שלי היו נהיים דבש, בלי דאגות או כאבי לב ממך..
יום העצמאות ה 60 למדינה, במקום לחשוב איך לחגוג אני רק חושבת על חיבוק ממך

כבר אמרתי שאני פתאטית?