עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַלְכָּה.

לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי, אִם בִּכְלָל, אֵינֶנוּ חָזָק בִּכְלָל

וְגַם הַנֶפֶשׁ לֹא.

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אִם אֲקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַלְכָּה

וְהָיוּ הַבְּגָדִים לְגוּפִי שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי אֶפְשָׁר חַלָשׁ יוֹתֵר מֵרִגְשָׁה

אֲבָל הַנֶפֶשׁ לֹא.

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עוֹדֶנִי הוֹלֵךְ אִם תְקַבֵּל שַׁבָּת הַמַלְכָּה אֶת פָּנַי

יִלְבַּשׁ גוּפִי שַׁבָּת יוֹם יוֹם וְגוּפִי יֶחְזַק וְהַשַׁבָּת בַּנֶפֶשׁ תְהִי.

לְכִי נַפְשִׁי צְאִי כַּלָה יוֹם יוֹם לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַלְכָּה.

אמיר גלבוע   (בתוך "רציתי לכתוב שפתי ישנים" (עם עובד, תשכ"ח))

סיפור של שבת אחת...

ההתאספות הייתה באחד המושבים, בבית הקטן והחמים של רו ונו. נוצר מעגל של כעשרה.

מכיוון תל-אביב, מכוון ירושלים. מקולחים, יפים, כל אחד עם סיר התבשיל שלו.

התחממנו ליד האח. שתינו קצת סיידר חם כדי להתחמם עוד קצת. קשקשנו, התעדכנו,

חיכינו למאחרים. התפעלנו מהילדון שגדל ונהיה מקסים יותר ויותר.

ואז עשינו קבלת שבת.

שרנו -

shin כתב את זה בעקבות זה. מאד יפה. כדאי להציץ.

ובכלל, מכיוון שכשכתבתי את זה, הייתי הקוראת היחידה של עצמי (וגם זה בקושי),

אולי בא לכם להשתעשע קצת,

או כמו שלי הגדירה את זה - "לשחק משחק עמוק", ולנסות לכתוב גם -

מה אתם מעדיפים. (פה בתגובות או אצלכם).

(מעולם לא ניסיתי לעשות "פרוייקט", אז תהיו רחמנים איתי).

ובכלל, קצת מביך אותי ובכל זאת, אני חוגגת יומולדת 1000 כניסות לבלוג אתמול. ()

וכולם כותבים על עצמם ועל הבלוג ועל הבלוג בשבילם בעקבות "הנושא החם",

ורציתי לנצל את ההזדמנות ולהגיד לכם כמה מילים.

מטבעי יש בי צד מאד חסר-בטחון, בכלל יש לי אגו קצת טעון-טפוח, למרות שלמדתי להסתיר את זה לא רע וגם לעמת את זה עם המציאות ולהבין שמצבי לא כל כך גרוע...

אומר לכם מה שאמרתי למעגל חברים שלי ביום-הולדתי האחרון.

לפעמים כשאני שוקעת לחוסר הבטחון הזה, מה שעוזר לי הוא להסתכל על האנשים שמקיפים אותי,

ולומר לעצמי: "הרי זו לא המשפחה המיוחדת שלי, שאין לה ברירה אלא לאהוב אותי,

וזה לא פידבק על עבודה ש - כמה הם באמת יודעים מי אני ומה באמת אני עושה בתוך החדר הסגור...

זו קבוצת אנשים שכולם - יצירתיים, רגישים, עמוקים, יפים ומיוחדים

ואם הם אלו שהתאספו לי במשך הדרך, כנראה שגם בי יש משהו....

כי עם כל הביקורתיות שלי כלפי עצמי, אני חושבת ש'פולסיות' (זיוף), היא לא אחת מהמגרעות שלי,

מה שרואים - הוא מה שאני, במגבלת המופנמות וההגנות.

אז זה נכון גם לגבי הבלוג -

כשיצאתי למסע הזה, לפני פחות מחודשיים, לא ממש ידעתי מה אני רוצה ממנו ואילו חלקים שלי יבואו בו לידי ביטוי. עכשיו, לעומת זאת, אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ממנו...אבל אני יודעת שהוא משמעותי לי,

ואתם - האנשים שאני פוגשת בדרך - משמעותיים לא פחות.

אני מרגישה שאני מאד - אני, פה.

(ושניים/שלושה הקוראים שמכירים אותי "מהחיים" יכולים להעיד אם גם הם מרגישים כך).

אני מאד מביאה את עצמי, אלו העולמות שלי - החיבור של טבע, ספרות ובעיקר שירה, משחק וכבדות, דיבור פעמים רבות דרך מילים של אחרים שמשקפים את הנפש שלי, חוסר בטחון מלווה בנאיביות אופטימית, פתיחות יחד עם הגנות רבות. מעשיות עם רוחניות. ואולי אתם רואים פה גם דברים אחרים שאני לא.

ואם אני מביאה את עצמי כך, כמו שאני, ובאות הנה נשמות כל כך יפות, רגישות ומיוחדות - כמוכם,

קוראים ומגיבים ומתעניינים - אז כנראה שגם בי יש משהו.

(זו אולי נשמעת כמו קריאה לחיזוקים. ההיפך. המחמאות שלכם שבאות לפעמים, מחממות את ליבי,

אבל הן לא העיקר. העיקר הוא באמת אתם. הייחודיות שלכם. לקרוא אותכם ולראות איך סיפורים  נפגשים ומשקפים סיפורים, נשמות נפגשות ומשקפות נשמות).

עד כאן הנאום.

ושוב ההזמנה -

התוכנית האומנותית למסיבה היא הזמנה להשתעשע איתי ב"משחק האפשרויות וההעדפות",

מותר גם לשבת בצד ולאכול במבה.

אני אוהבת אותכם

ושבת שלום!