טוב, אז אחרי שכבר חצי שנה בדיוק לא נכחתי בהופעה של אביב התלהבתי להזמין שני כרטיסים לפסטיבל הפסנתר "אביב מארח את מייק משהו" שורה שנייה [אם היינו יודעות איך בנוי האולם המעפן הזה, אולי היינו זוכות לראות גם את הפנים של אביב בהופעה, אבל לא נורא, העיקר שגילנו שהעצם השמאלית בגב של אביב יותר בולטת מהימנית]

שתי חיילות חמודות עולות על האוטובוס מטבריה לת"א במוצ"ש נחמד.

הגענו לת"א, הפכנו בשנייה לאזרחיות בעזריאלי ולשוני לוקח שנים להתארגן.

טוב, היינו נורא נרגשות ושמחות, בכל זאת, המון זמן עבר מאז ההופעה האחרונה שלנו.

מעזריאלי הלכנו ברגל לכיוון הצוותא, שרנו שירים, שוני סיפרה סיופרים ושתינו הבענו את רצוננו הנחשק- לגור בת"א.

הגענו למקום וגילנו שזה בתוך מבנה, היה שם חום נוראי, לקחנו את הכרטיסים שלנו, נתקלנו במיליון אנשים, פגשנו את ליאורנר ולא עשיתי בינו לבין שוני היכרות [סליחה שוני] ויצאנו לבחוץ לרחוב העמוס עד לשעה 11 שבה נכנסו פנימה ואז, להופעה.

מצאנו את המקום המדהים שלנו, צחקנו הרבה על זה שנדפקנו ושאנחנו הולכות לראות במשך כל ההופעה את הגב של אביב, ומדיי פעם טיפה מהפרופיל שלו.

אביב עולה ברבע ל12 בערך, פותח עם התאבדות שהיה ממש מדהים, מרגש ובעיקר, משלה.

אח"כ זוהרים, חושך, עם הזמן וכאן זה הסוף של ההופעה מבחינתי.

אני שונאת להיות בהופעות שאני לא מכירה את השירים, זה כלכך משעמם, כלכלך לא מעניין.

מה גורם לו לעזאזאל לתת ל"אורח" הזה לשיר יותר מחצי מהשירים?! באמת, עם כל הכבוד.

ההופעה הייתה קצרה ומעצבנת, כשהודלקו האורות הייתי בהלם, ולא הפסקתי להתלונן.

אני ושוני המאוכזבות יותר מדיי ישבנו שוב בחוץ, ואח"כ החלטנו לשבת בבית קפה ולשתות משהו חם.

היא קנתה שוקו חם עם גלילית בצד ואני חלב חם עם מקופלת לבנה בתוך, משהו משהו.

ישבנו בכייף בידיעה שיש לנו מקום לישון בו כמו נורמליות, היא לא הפסיקה לחפש את הבית של גלעד והיו בבית קפה הזה שירים ממש יפים.

קרן:"איכס, שנאתי את הטירוונת שלי, היא הייתה אפילו יותר מגעילה מההופעה הזאת"

שוני:" מה, איך יכול להיות דבר כזה?"

ב2 וחצי בערך סיימנו לשתות, נמאס לנו מהבית קפה הזה, לקחנו מונית ישירות לבית החייל.

שילמנו לנהג 35 שקלים, המונית נסעה, באנו להיכנס בתמימות לבית החייל ולפתע השומר המחרבט שם מודיע לנו שאי אפשר לישון שם, שנאנו את מי שייצר אותו והלכנו משם.

המקום שם נורא שומם וחשוך, לעומת אבן גבירול, זה היה פשוט ביזיון!

את כל הנסיעה שהמונית לקחה אותנו חזרנו ברגל כשבאמצע הדרך מצאנו לנו חדר לישון שם אבל איזה איש מפחיד היה שם והעדפנו לברוח משם ועברנו את אחד הרגעים המלחיצים בחיינו [תודי שוני].

הלכנו בהליכה כלכך מהירה משם עד שהגענו לעזריאלי, שם מצאנו לנו גם חדר, אנחנו פשוט אלופות במציאת חדרים.

נשארנו שם עד לשעה 5 בערך, היה נורא קר, על מנת להתחמם שוני התחילה לרוץ מסביב לתחנה, אני לא הפסקתי לעשן ולאכול אלפחורס וב5 החלטנו ללכת לעזריאלי אחרי תחנונים רבים של שוני.

הודיעו לנו השומרים שם שעזריאלי נפתח רק ב6 וחצי ונתקלו בשומר על המגדל של המשרדים שם שהיה ממש נחמד, שוני רצתה להיכנס לשירותים והוא אמר לנו לרדת במעלית, המעלית נמצאת בתוך המבנה.

התיישבנו שם על ספות יוקריתיות ויפות ואחרי שני חדרי הספסלים שלנו הרגשנו שממש השתדרגנו.

אחרי שעה שהתחמננו נכנסו לעזריאלי, עלינו על מדים, שתינו שוקו ואכלנו שוקוד מגעיל, משם לתחנה המרכזית שאין שם אפעם מ''צ וכל אחת לדרכה שלה.

זהו.

שיהיה סופ"ש מעניין.

לפני ההופעה,

החדר הראשון שלנו.

השני.

השלישי והמאפואר.




קצת צבא.

בחדר, התמכרנו לטוסט נוסטלה, ממולץ!









החדר החתיך שלנו, המיטה השמאלית ביותר שלי, ליידי סתיו ולמעלה הילה.

מריאנה ואני.

הילה, אני ומלי.

אין לי מושג מה רצינו לעשות כאן.

אני מתה על החיוך של הילדה הזאת.

מרוב הרגלי לחושך, לא רואה אור

מרוב הרגלך לאשלייה, קשה לך לעצור.