ביומיים האחרונים מלווה אותי רעב חריג, כל הזמן מרגישה את הצורך לאכול. זה רעב רע כזה, מהסוג שמרגיש כמו בחילה. רעב מהסוג שפעם הייתי מכורה אליו והיום הוא אחת ההרגשות היותר אברסיביות שיש עבורי.
אז אני אוכלת. אוכלת ומתמלאת (חה חה) בעתה ממה שיראה המשקל למחרת.
אני כבר תקופה ארוכה יורדת במשקל באופן עקבי, ככה זה כשעומדים על הרגליים הרבה ואוכלים מעט (אוכלת בעיקר בעבודה). לא נשאר לי זוג מכנסיים אחד שלא רופף עלי בטירוף (לצערי זה נכון גם לגבי חזיות :\), ואני מרגישה טוב עם זה. זו ירידה איטית אך קבועה. פתאום לראות עליה (אפילו שזה פחות מקילו) זה טריגר מטורף. ישר עולות לי מחשבות של "תצומי יומיים-שלושה ואת כבר על הגבול של תת משקל", למזלי אני הודפת אותן. אני צריכה לאכול כדי להתרכז בלימודים, אני צריכה דלק כדי לעשות את הריצות שאני כ"כ אוהבת, אני אוהבת אוכל.
בריצות שאני עושה אני רואה אותן, הבחורות השדופות-עד-מוות האלו, עם הזיק של הטירוף בעיניים. רצות על ריק אבל כאחוזות אמוק. אני לא רוצה להיות אחת מהן, אבל אני גם שונאת לרוץ ולהרגיש את הרגליים רוטטות. אני אוהבת שמרגישים לי את הצלעות ושעצמות האגן והבריח שלי בולטות.
עכשיו כשמתחילה תקופת המבחנים ואני לא אעבוד כמעט ואאלץ לבשל בעצמי יש לי שתי אופציות: לנצל את העצלות שלי ולא לאכול כמעט או להיכנע לזה שאני כל היום לומדת ומסכנה ולאכול מלא ולעלות במשקל.
סתם.
יש גם את אופציית השפיות, והיא לנצל את הפגרה מהאוכל השמנוני והמגעיל של העבודה ולאכול ממש בריא ולהמשיך לצאת לריצות.
זו עדיין מטרה עבורי, והיא קרובה מאוד. רק להגיע לשם כבר (...ואז לרצות עוד קצת).
בתקווה למחשבות שפויות יותר, כי באמת חשבתי שהתקופה הזו מאחורי, אאחל לכם המשך שבוע... טעים :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
