אתמול בחמש בבוקר, כשהתעוררתי באיכילוב לצלילי המוניטורים שסביבי, קופאת מקור עם אינפוזיה ביד, אתה בטח היית איתה במיטה, מחבק ומקרב את גופה אליך, מסניף לה את השיער ועוטף אותה בחום.
מאז שהמחשבה הזו עלתה לי בראש אני מריצה אותה שוב ושוב, כאילו בכוונה להכאיב לעצמי.
אין שום קשר בין שני המאורעות הללו, אבל ההרגשה שמישהו שחלקת איתו את חייך בצורה כ"כ אינטנסיבית למשך תקופה ארוכה ואז זה נגמר והחיים שלכם מתפצלים לשני כיוונים כ"כ מנוגדים זו הרגשה קשה.
כזו קוטביות מגעילה ובלתי נתפסת.
זה לא שהרעלת האלכוהול הזו סימנה איזו תחתית של תקופה אפלה, דווקא נראה לי שזה קרה בגלל שהייתי כזו ילדה טובה לאחרונה. למדתי המון, אכלתי נכון, התאמנתי בקביעות, לא יצאתי ולא שתיתי כמעט. החיים שלי היו יציבים ו"נכונים" ואז פתאום אני שותה יותר מדי ערק זול (סתם טעות שלי, לא ניסיתי להשתכר מתוך כאב, דווקא ממש רציתי להנות מהמסיבה) ומאבדת את ההכרה. יש לי בלקאאוט מוחלט ואני לא זוכרת כמעט כלום. יש לי שברים של תמונות, למשל שבחור בתחפושת של צמח טורף מציע לקנות לי שתיה או שידיד שלי איתי בתא השירותים כשאני מקיאה את חיי, ואז הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי מתעוררת במקום מלא פלורסנטים ומודיעים לי שהגעתי באמבולנס למיון בגלל ששתיתי יותר מדי. יש לי מזל שידידים שלי היו איתי כל הזמן ודאגו לי, בקלות יכלו לנצל את המצב שלי.
הייתה שם מתמחה ממש חמודה ומגניבה שאמרה לי שעשו לי את האינדסטריאל לא טוב ואני צריכה להוריד אותו, זה שבר לי את הלב ממש.
היא גם אמרה שהייתה לי רמה גבוהה של אלכוהול בדם (223 כשמותר לנהוג עם 80 ומטה) ושהשיאן של המיון באותו לילה היה בחור עם רמה של 500 ומשהו :0.
את כל היום אתמול העברתי בלהקיא.
בקיצור, אנשים, drink responsibly.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
