איך נפלתי ככה, איך?
הייתי צריכה לראות את הרמזים: עורכת דין בת 37 שגרה עם שותפות. זה נשמע רע, אבל ממש הייתי צריכה דירה כבר והמיקום היה טוב והדירה עצמה נהדרת. בהתחלה היא עוד הייתה סבירה, אבל עכשיו היא פשוט בלתי נסבלת.
זה התחיל מזה שהיא הפסיקה להגיד לי שלום (חוץ מכשיש איתי מישהו, אז היא רוצה להיראות חביבה, כלבה מטונפת) ולהסתכל עלי בכלל. סבבה, מקובל, אני אחיה גם בלי זה.
זה התקדם לזה שהיא מעירה לי על איך שאני מנקה (רציתי להביא חברים בסופ"ש אבל התביישתי מאיך שהבית נראה" חח, בטח... ה"חברים" האלו עדיין לא הגיעו בחודשיים וחצי שאני גרה כאן. ממש פדנטי מצידם..).
השיא היה ביום חמישי. נפל עלי וירוס נוראי ושכבתי כמו גופה על הספה, כי שם יש מזגן (המקום היחיד בבית שיש בו, חוץ מהחדר שלה כמובן). הקטע הוא שבחודשיים הראשונים שלי בבית לא יצאתי בכלל מהחדר. לא ישבתי על הספה אפילו פעם אחת! חרשתי למבחנים ויצאתי רק כדי לאכול ובזמן הזה כמובן שהיא שרצה שם כמו הג'אבה-דה-האט שהיא. בכל מקרה, אז גססתי לי על הספה והיא רואה אותי ובמקום לשאול מה יש לי, זה הולך ככה:
כלבה: את מודעת לזה שתורך לנקות את הסלון? מתי את מתכוונת לעשות את זה?
אני: כשאני ארגיש טוב יותר
כלבה: מה, את חולה? את לא מתכוונת ללכת לעבודה? את הולכת לרופא? (לא בקטע דואג, אל תתבלבלו, בקטע של "יש לך לגיטימיות לא ללכת לעבודה ולא להשאיר לי את הבית ריק?!")
מאוחר יותר מגיעה השותפה השניה וכמובן ישר שואלת אם אני חולה ואם היא יכולה להביא לי משהו (ואתמול היא גם אפתה עוגה ונתנה לי את אחת התבניות, מקסימה שכמותה).
עובר עוד קצת זמן שאני מעולפת למחצה על הספה והכלבה חוזרת הביתה:
כלבת על: לכי לחדר שלך (כן, היא באמת אמרה את זה)
אני: *חצי מתעוררת, קודחת מחום, ממלמלת משהו לא מובן*
כלבת על: כן! זה לא רק הבית שלך, אני אחרי ניתוח ואני רוצה לשכב על הספה (היא "אחרי ניתוח" כבר כמעט חודש שהיא לא הולכת לעבודה, שורצת כל היום בבית, ויוצאת לשופינג מדי פעם. ושוב אני מזכירה- חודשיים לא הייתי בסלון בכלל)
אני: אבל אין לי מזגן בחדר ואני מרגישה ממש רע
כלבת על: מדליקה את הטלויזיה על ווליום ממש גבוה שמפוצץ לי את הראש, מה שגורם לי פשוט ללכת לחדר כי אני כ"כ גמורה שאין לי כוח אפילו להתווכח.
מאז היא הספיקה שוב להעיר לי על ניקיון פעמיים (מה את רוצה מהחיים שלי, חתיכת יצורה פתאטית?! אז מישהי גררה כסא אחרי שניקיתי וזה השאיר סימנים! אנשים חיים כאן! תגברי על זה!) ועדיין לא טרחה אפילו חצי לשאול לשלומי.
אני באמת בעיקר מרחמת עליה. היא נראית רע, יש לה בעיות התנהגותיות ונפשיות (היא אגרנית והבית מלא בזבל שלה), היא ממורמרת כי היא לבד ויוצאת למלא דייטים כושלים וכנראה כל הביציות שלה התייבשו כבר (וזה לא מפתיע בשום צורה, אני לא רואה שום מצב שבו אף אדם יסבול את נוכחותה), אף אחד לא בא לבקר אותה חוץ מאמא שלה (שנראה לי ממנה היא קיבלה את האופי המדהים).
בינתיים מסתובבת לה בדירה מישהי צעירה שנראית טוב ובאים אליה חברים, חברות, ובחורים חתיכים ורנדומליים וזה כנראה מעורר קנאה מסוימת, אבל למה אני צריכה לסבול את כל החרא שלה?
אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני לא רוצה להיכנס לעימות אבל גם לא רוצה להמשיך לסבול את ההתנהגות שלה.
מזל שזה רק עד אוקטובר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
